והמועמד לפרס האוסקר על שרלטנות הוא: "הכל בכל מקום בבת אחת"

הסרטים "אווטאר 2" ו"אהבה בשחקים: מאווריק" שברו קופות והכניסו מיליארדים, אבל נדמה שבסיכומה של שנה "הכל בכל מקום בבת אחת" הפך לסרט המדובר ביותר של 2022. סרט קטן בהפקת האולפן העצמאי a24 הפך לשובר הקופות הגדול שלו, והסרט הראשון בתולדות המיקרו־אולפן הזה שמכניס יותר מ־100 מיליון דולר במכירות כרטיסים. הוא גם צבר לו לא מעט מעריצים שרואים בו סרט פולחן, מהסוג שראוי לראות שוב ושוב. עד כדי כך שמפיציו, בארץ ובעולם, הוציאו אותו עכשיו לבתי הקולנוע - למרות שהוא זמין כבר בשירותי ה־VOD הביתיים - בתקווה שמעריציו ירצו לבוא לזלול מולו בייגל עם הכל ולהפוך אותו לאירוע צפייה אינטראקטיבי: "מופע הקולנוע של ג'ובו טופאקי".

הטרלול סביב "הכל בכל מקום בבת אחת" הגיע לשיא מוקדם יותר החודש כשהסרט הפך למועמד המוביל בתחרות האוסקרים עם לא פחות מ־11 מועמדויות. הוא אף זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי בחירת המבקרים, שמדי פעם מצליחים לחזות נכונה את הסרט שיזכה באוסקר. נקווה שהפעם לא.

בהכרה מלאה שאני עומד עכשיו להתנגש חזיתית עם מעמדו, פולחנו, מועמדויותיו והכנסותיו, ולהסתכסך עם מעריציו, הרשו לי לחבוש את הכובע הכי בומרי בארון שלי ולתהות: זה באמת הדבר הכי טוב ש־2022 יכלה להציע לנו מבחינה קולנועית? האין "הכל בכל מקום בבת אחת" סרט רדוד מדי כדי לשאת על עצמו את תואר "סרט השנה"? האין הוא מכוער ומרושל כדי לענוד על עצמו מדליות של יצירת מופת? האין הוא, למעשה, מעשיה אנטי־קולנועית, מעין פיגוע מיקוח של צמד יוצרים שגודשים על המסך עשרות מחוות, ציטוטים, גניבות, רעיונות ומחשבות חצי אפויות? ואיך זה שמי שבאו להתפנן, לעשות חיים, לעשות מה שבא להם פתאום בטעות הופכים לגיבוריו של דור?

יוצרי הסרט מימין: דניאל שיינרט ודניאל וואנג. הומור של נפיחות וזקפות | צילום: REUTERS / Aude Guerrucci

בעתיד, כשנביט לאחור על 2022 וננסה להיזכר מה אמרו הסרטים המצליחים על החברה שבה הם נעשו, נביט ב"הכל בכל מקום בבת אחת" וניזכר שזו היתה השנה שבה גראס הפך לחוקי ברוב מדינות ארה"ב. אין דרך אחרת להסביר את הצלחתו חוץ מאשר לדמיין אומה שלמה מסטולית.

מאחורי הסרט עומד צמד הבמאים דניאל קוואן (34) ודניאל שיינרט (35), שחתומים עליו יחד בתור "דניאלים". הם נפגשו בלימודים באמרסון קולג' בבוסטון והתחילו לביים יחד וידיאו קליפים, ובהמשך גם פרקים בסדרות טלוויזיה. קוואן עסק באנימציה, שיינרט הופיע בתיאטרון אימפרוביזציה, והם טוענים שהשילוב הזה הוא סוד כוחם. הם נציגי דור המילניאלז להוליווד, היוצרים שהפכו את ההבל וחוסר המשמעות לפסאודו־אמנות, ואת הריקנות לתפיסה פילוסופית.

זה בסך הכל הסרט השני שלהם באורך מלא, וכדאי למעריצי הסרט לחפש את סרטם הראשון, "איש האולר" (2016) ואת הקליפ שלהם לשיר "Ain't Down For What" של ליל ג'ון ודי.ג'יי סנייק - קליפ שלא רק חושף את האסתיקה המכוערת שהפכה לסימן ההיכר של הצמד, אלא נראה כמו הטרדה מינית אודיו־ויזואלית - כדי להבין את עומקה של מחילת הארנב השרלטנית שהצמד הזה חפר לצופי הקולנוע שנולדו אחרי שנות ה־90, ושגורם לצופים המבוגרים להביט זה בזה במבוכה, לתהות שמא יש כאן איזשהו אוונגרד עמוק מזן חדש ולהרעיף עליו פרסים.

סרטם הראשון (שאגב, מומן על ידי הישראלי גדעון תדמור) כבר משך תשומת לב כשזכה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדאנס. הישג מכובד לסרט שכולו פלוצים ובלי אף בדיחה אחת. הדניאלים הם כמו צמד ילדים בכיתה א', שמקבלים משימה לכתוב סרט, וזורקים על הנייר כל רעיון אקראי שחולף בראשם, ורצוי עם כמה שיותר אזכורים לישבנים ומפשעות, כי זה כנראה גורם להם להתפקע מצחוק. "איש האולר" הוא סרט שבו גבר שתקוע על אי בודד (פול דאנו) מתיידד עם גופתו של גבר אחר שנסחף לחוף (דניאל רדקליף, שמאז סרטי "הארי פוטר" נהנה להשתטות). הגופה מתגלה ככזאת שמשחררת נפיחות, שהופכות אותה למעין סירת מנוע הפועלת על כוח גזים, וסובלת מזקפות לא רצוניות, שהופכות אתה למצפן. ואלה, גבירותי ורבותי, גאוני הדור שעשויים - אם מישהו לא יצעק מספיק חזק "המלכים הם ערומים (ומפליצים)!" - לזכות ב־12 במרץ באוסקר.

הדראפט הראשון לתסריט היה בן 240 עמודים, שווה ערך לתסריט של סרט בן ארבע שעות, כך חשפו השניים בראיון שנתנו לבמאי (המוכשר מהם), אדגר רייט, שסרטו "סקוט פילגרים" היה אחד מאלה שהם גנבו ממנו לסרטם. הדניאלים קוראים לקולנוע שלהם "קולנוע מקסימליסטי": "יש כאלה שטוענים שפחות זה יותר, אנחנו טוענים שיותר זה יותר", הם אומרים. "אמרנו לעצמנו: 'אנחנו עושים סרט על המולטיוורס, אנחנו יכולים להכניס לתוכו כל מה שבא לנו, בהשפעת קורט וונגוט ודאגלס אדמס".

בשנים שחלפו מאז אותו דראפט ראשון הם גילו שכולם עקפו אותם עם ענייני המולטיוורס והיקום רב המימדים: העונה השנייה של "ריק ומורטי", "ספיידרמן: אל תוך מימד העכביש", ו"דוקטור סטריינג' במימד הטירוף", וכולם עשו את זה טוב מהם. וזה אכן קולנוע של בולמוס, של גודש, של חוסר יכולת להפחית, לסנן ולרכז. קוואן, שאובחן בגיל מאוחר בהפרעת קשב היפראקטיבית (ADHD) רצה ליצור סרט שמדמה את ההפרעה שלו. ובהשראת משפחתו הסינית הוא אכן יצר סרט שנראה כמו יצירת ברוח זרם האמנות דאדא בה הכל נזרק על הנייר באופן כמעט שרירותי: אנשים עם אצבעות נקניקיה, אבנים פרה־היסטוריות עם עיניים מפלסטיק, דביבון בשם רקקוני שהוא מחווה לעכברוש מ"רטטוי", איש בשם וויימונד וחור שחור בתוך בייגל אמריקאי עם כל התוספות. זהו קולנוע נטול משמעת וצורה, זה ה"חור בלבנה" של הקולנוע האמריקאי. אפשר להודות שזה לא סרט נטול רגעי הנאה, אבל בבימוי ובהגות שלו הוא רחוק מלהיות רגע משמעותי בתולדות הקולנוע, לפחות לא ביקום הספציפי הזה שאנחנו חיים.