דוכני פירות בשוק מחנה יהודה בירושלים | צילום: רויטרס
פיחות, אינפלציה, ריבית: מחיר ההפיכה המשטרית הולך וגדל
ערעור המשק כתוצאה מההפיכה המשטרית יוצר נזק משתרשר: פיחות השקל האיץ את האינפלציה, בנק ישראל נאלץ להעלות את הריבית גבוה משתכנן, וכעת התוספות הקואליציוניות ידרבנו עוד יותר את הצריכה - ושוב את האינפלציה. את הנזק לכיס של כל אזרח, כולל החרדים שחוגגים עכשיו ניצחון, אפשר לכמת בקלות
האינפלציה הגואה במשק הפכה בשבועות האחרונים לאירוע מרכזי, על רקע העובדה שהיא אינה מפסיקה להפתיע לרעה. מדד אפריל האחרון (0.8%) היה כפול מהציפיות המוקדמות. אבל אולי חמור מכך, הוא העיד על כך שעליית המחירים מאוד כוללנית ומפוזרת על פני סעיפים רבים של מוצרים ושירותים. זו אינה אינפלציה שגדלה בגלל בעיה במגזר מסוים אחד - ולכן קשה יותר להיאבק בה. היא מה שנהוג לכנות "אינפלציה דביקה", שמסובך לגרד ולהסיר אותה מהמשק.
החדשות רעות במיוחד כאשר זוכרים שעד לאחרונה ישראל הצליחה לשמור על קצב אינפלציה נמוך יחסית בהשוואה לארה”ב ולמדינות ה־OECD. יותר מכך, העליות הגלובליות במחירי המזון והאנרגיה, שהציתו את המחזור האינפלציוני הנוכחי, התמתנו ואף נעלמו. אז מה גרם לקפיצה הזו באינפלציה הישראלית? וליתר דיוק, מה התרומה לעליות המחירים שתרמה המהפכה המשטרית, בהתחשב בכך שממשלת נתניהו־סמוטריץ' הייתה עסוקה כמעט רק בה מאז שהוקמה?
ההפיכה: הרעה נפתחה משער החליפין
הקונצנזוס הרחב ביותר מתייחס לנזק המיידי של ניסיון ההפיכה המשטרית: שער החליפין. בפשטות, כאשר הדולר או היורו עולים ביחס לשקל, היבוא לארץ מתייקר, וכתוצאה מכך מתייקר גם סל הצריכה של הישראלים. ייקור הסל מקפיץ את האינפלציה, וזו גורמת לבנק ישראל להעלות את הריבית באופן חד מזה שצפו רוב הגופים הכלכליים במשק. יצוין כי שיעור היבוא ביחס לתמ"ג עמד ב־2022 על 28.6%, שיעור כמעט זהה לממוצע במדינות ה־OECD שעמד על 30%.
"מאז 25 בינואר, כשהממשלה התחייבה להעביר את הרפורמה המשפטית, עד סיום מושב הכנסת בפסח, חל פיחות משמעותי בשקל מול כל המטבעות. לא היה לפיחות בשקל הסבר אחר, פרט לכך שהישראלים הוציאו כסף החוצה", מסביר פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי, עד לפני כמה חודשים מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל וחבר הוועדה המוניטרית של הבנק. לדבריו, "השקל עבר מערך ממוצע לפני האירוע של 3.42 שקלים לדולר לערך של 3.635 שקלים לדולר, והתייצב במקום החדש. באותה תקופה לא היה שינוי בשער החליפין דולר־יורו, וזה מאפשר להסיק שכל הפיחות נובע מההתפתחות המקומית ולא מהתפתחות שקשורה לדולר".
נתונים שהגיעו מהבורסה לניירות ערך מאששים את דברי סטרבצ'ינסקי. ברבעון הראשון של 2023 מכרו המקומיים לזרים אג"ח ממשלת ישראל ומניות – כולל קרנות סל – בהיקף של 10.4 מיליארד שקל, כאשר חלק הארי היו אג"ח ממשלתיות (7.9 מיליארד שקל). נכון לאמצע מאי, המספר המשיך לעלות וכבר מגיע ל־12.7 מיליארד שקל (כ־10.1 מיליארד שקל באג"ח ממשלתיות). "הישראלים רואים מה קורה, מושכים את השערות ומעיפים את הכסף החוצה תמורת דולרים. הזרים לעומתם לא מאמינים שזה יקרה (ההפיכה) וקונים שקלים במחיר הזדמנות", אמר כלכלן שהיה מעורב בהכנת הנתונים במרץ.
"בנוסף, נהוג להזכיר שעליות ב־S&P 500 הן גורם משמעותי לייסוף השקל. בתקופה המדוברת היו עליות במדד זה – מה שהיה אמור להביא לייסוף השקל, אבל זה לא התרחש. גם זה סימן לכך שהשפעת הרפורמה עדיין נתפסת בציבור כגורם סיכון מתמשך", אומר סטרבצ'ינסקי. גם בסקירה הפנימית של הבורסה, הדברים שוקפו. "חששות המשקיעים מהמצב הפוליטי בישראל הביאו לגל פדיונות באפיק המניות והחוב המקומי, על חשבון גיוס מסיבי לאפיקי חו"ל", הייתה כותרת סיכום הרבעון הראשון של 2023 של הבורסה לני”ע בתל אביב ("עולם המדדים"). "הרבעון הראשון של 2023 לא סיפק רגעי נחת למשקיעים בבורסת ת”א, כאשר גל הרפורמה המשפטית והיחלשות השקל הביאו את המשקיעים לבצע הסטת כספים מסיבית לאפיקי חו"ל, הן בשוק החוב והן בשוק המניות", נכתב שם.
הנה עוד נתון: עד ינואר 2023, כשהוקמה ממשלת נתניהו־לוין־סמוטריץ'־בן גביר, הבורסה בארה”ב השלימה ירידה שנתית של מעל 20% לעומת מדד ת"א־125 שאיבד פחות מ־15%. אלא שמאז ינואר התהפכו המגמות: מדד נאסד"ק החל לטפס ולקראת אפריל הירידה השנתית כבר הייתה פחות מ־3%. מנגד, בת”א הירידה השנתית הלכה והעמיקה בעוצמה, והתקרבה ל־20%.
פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי: "הפיחות בשער השקל היה 6%, וחמישית ממנו מתבטאים בעליית מחירים. כלומר 1.2% מהאינפלציה נובעים ישירות מירידת שער השקל"
"מדובר בפיחות של כ־6%, ושער החליפין נשאר ברמה הגבוהה במשך שלושת החודשים האחרונים", אומר סטרבצ'ינסקי. "כשבוחנים כיצד שינוי בשער המטבע משפיע על האינפלציה, ההנחה היא ש'מקדם המעבר' הוא 0.2 (כלומר 20% מהפיחות במטבע מחלחלים לעליית המחירים — א"פ). "משמעות הדבר היא שפיחות של 6% גרר תוספת של 1.2% לעליית המחירים. זה מחייב את בנק ישראל להעלות את הריבית, ואין ספק שהריבית הנוכחית גבוהה מזו שהייתה ללא ההתחייבות הממשלתית לרפורמה המשפטית".
כלכלן בכיר בתפקיד מרכזי, שמבקש להישאר בעילום שם, מאשש את התובנות של סטרבצ'ינסקי: "אלמלא המצב הפוליטי המקומי, שער החליפין היה נמוך ב־30-20 אגורות, האינפלציה בשנה האחרונה הייתה נמוכה ב־1.5%-1%, והריבית של בנק ישראל כבר הייתה עוצרת ב־4%".
הריבית: הופכת לאין ברירה
ההפתעה הייתה גם של בנק ישראל: בתחזית המאקרו־כלכלית של ינואר 2023 כתבו כלכלני חטיבת המחקר של הבנק, עוד תחת סטרבצ'ינסקי, כי שיעור האינפלציה בארבעת הרבעונים הקרובים צפוי להיות 3% וב־2024 צפוי שיעור זה לעמוד על 2%. "לפי התחזית, הריבית המוניטרית צפויה לעמוד על 4% בממוצע ברבעון הרביעי של 2023", הם כתבו. בדו"ח של אפריל, שלושה חודשים אחר כך, תחזית האינפלציה כבר עמדה על 3.9% ב־2023 ועל 2.3% ב־2024. זה פער עצום. בעקבות כך, בנק ישראל גם עדכן את תחזית הריבית ל־4.75%. כיום גם התחזית הזו כבר אינה רלבנטית, והריבית צפויה לטפס מחר ל־4.75% במקרה הטוב (מ־4.5% כעת), ומתגברות ההערכות כי עד יוני היא כבר תהיה 5%. כלומר, לנגיד פרופ' אמיר ירון לא יהיה מנוס מלהעלות את הריבית ב־0.5%, ועליו רק להכריע האם יעשה זאת בפעימה אחת או בשתי פעימות.
בימים האחרונים גוברים הקולות בקרב כלכלנים ובכירים בשוק ההון הטוענים כי בקצב האינפלציה הנוכחי, גם ריבית של 5% אינה סוף פסוק. מה שמעניין הוא ההסבר לטענה הזו. נכון שהאינפלציה השנתית עומדת על 5%, אבל מדובר בממוצע: קצב האינפלציה בחודשים האחרונים גבוה וחצה את ה־6%: מתחילת השנה מדד המחירים עלה ב־2%, ובקצב שנתי מדובר על 6.1%. כשמשקללים את השינוי הצפוי במדד מאי (תחזית של 0.6%), כבר מדובר על אינפלציה של 2.6%, ובמונחים שנתיים – 6.3%. זו לכל הדעות אינפלציה מהירה ביותר, ויותר מכפולה מיעד האינפלציה העליון של בנק ישראל.
התקציב: זריקת מרץ לאינפלציה
ויש עוד נקודה חשובה מאוד. הממשלה הנוכחית לא רק שלא עושה דבר כדי לעצור את האינפלציה, אלא דווקא מלבה אותה. חלק משמעותי של ההסכמים הקואליציוניים, לרבות הזנקת תקציב הישיבות, הזנקת קצבאות האברכים, חלוקת תלושי מזון וגם העלאת שכר מורים חרדים (שלא מלווה בעלייה בתפוקה או בפריון) הם צעדים אינפלציוניים גרידא. מכיוון שהאוכלוסייה החרדית היא ענייה או שייכת לעשירונים הנמוכים, כל התוספת הזו צפויה להפוך לצריכה פרטית. זו זריקת מרץ לאינפלציה, ומדובר בסכום עתק של כ־5-4 מיליארד שקל בבסיס התקציב - תוספת קבועה, להבדיל ממענק חד־פעמי, כמו בקורונה למשל. המשמעות היא שבנק ישראל נותר בודד במערכה. ולא רק שהוא לבד, לרשותו עומד רק כלי הריבית. הריבית היא כלי גס וקשוח, שכל ייעודו ייקור הכסף כדי לרסן ביקושים, באמצעות פגיעה ישירה ומכוונת בהכנסה הפנויה של משקי בית.
האוכלוסייה החרדית שחוגגת היום את "הישג" חליבת הקופה הציבורית, צפויה לגלות שהעלות, כלומר תוספת האינפלציה, גבוהה מהתועלת בהעלאת הקצבאות
האינפלציה גורמת לנזק אדיר להכנסה הפנויה של משקי הבית (ההלוואות הצמודות מתייקרות), והיא שוחקת את השכר - בעיקר של החלשים ביותר, שכן העשירים יודעים לגדר עצמם, למשל באמצעות הפקדת כספים תוך ניצול הריבית הגבוהה.
גם האוכלוסייה החרדית, שחוגגת כעת את "הישג" החליבה של הקופה הציבורית באמצעות נציגיה הפוליטיים, צפויה לגלות בעוד כמה חודשים שחוקי המשחק השתנו לרעתה, וכי העלות (תוספת אינפלציה וריבית) גבוהה בהרבה מהתועלת (העלאת הקצבאות). כלל האצבע של בנק ישראל קובע שאחוז אחד בריבית גורר תוספת של 200 שקל בהחזר החודשי הממוצע הכלל־משקי. עד כה הריבית כבר עלתה ביותר מ־4%. מחר היא צפויה להמשיך, ובקרוב נגלה שהממשלה הזו יקרה לכולנו מאוד.