זכויות הלהט"בים: הדרך לשוויון התחילה בכרטיסי טיסה חינם

דייל פורץ דרך. לפני כשבוע נפטר יונתן דנילוביץ', מי שהביא לפסק הדין פורץ הדרך שהכיר ב-1994 בזוגות בני אותו מין כידועים בציבור וקידם אותם לעבר זכויות כמעט שוות לאלה של זוגות הטרוסקסואליים. דנילוביץ' היה דייל באל על. פסק הדין חייב את החברה להעניק כרטיסי חינם לבן זוגו. היום קשה להאמין אבל דנילוביץ' התחיל את המאבק כבר ב-1989 בבית הדין האזורי לעבודה. שוב ושוב הוא זכה, ושוב ושוב אל על ערערה, כאילו שהכרטיסים ללהט"בים ישברו אותה.

המפד"ל מזועזעת. פסק דין דנילוביץ' גרם לפגיעה גדולה ביחסי בג"ץ והציבור הדתי, יותר מפסיקות בנושאי שבת או גיור. עד פסק הדין התקפות על בג"ץ נחשבו לטאבו. אחריו ח"כ חנן פורת מהמפד"ל הבהיר שהפסיקה גרמה מהפך ביחסו לבג"ץ "כיוון שיש לה השלכות מזעזעות", והיא "מערערת נורמות ומעודדת יחסים מעוותים". ח"כ יגאל ביבי ממפלגתו הגיש הצעת חוק לסיכול מינוי השופט אהרון ברק לנשיא בית המשפט העליון, ואילו יו"ר המפלגה זבולון המר הכריז לראשונה ש"הציבור הדתי והמסורתי חש נרדף על ידי בית המשפט העליון".

זכויות? רק בבית המשפט. הבעיה הגדולה של זכויות הלהט"בים היא שרובן המכריע הושג בפסקי דין של בתי משפט ולא בחקיקה בכנסת. זה נובע כמובן מהקושי לאשר חקיקה שהמפלגות הדתיות מתנגדות לה. בנושא הזה גם קשה לקבל סיוע מהמפלגות הערביות, שמייצגות ציבור הרבה יותר שמרני.

הח"כים לא ידעו. אחד המהלכים הבודדים שעשתה הכנסת למען זכויות להט"בים היה ביטול האיסור על משכב זכר בחוק. למרבה החרפה זה קרא רק ב-1988. מנהיגת מרצ (אז רצ) המנוחה שולמית אלוני העבירה את הרפורמה בחוק העונשין כאשר חברי הכנסת הדתיים לא שמו לב שסעיף האיסור על משכב זכר נמחק ממנו. לא נותר אלא לקוות שלפחות חלקם העדיפו לא לשים לב. ביוני האחרון אסרה הכנסת לקלל להט"בים במגרשי הכדורגל.

חוק הפונדקאות שונה. העובדה שהמאבק החשוב ביותר שהעסיק בשנים האחרונות את הקהילה הלהט"בית עסק בזכות לפונדקאות בישראל במקום בחו"ל מעיד על הדרך הארוכה שעשתה הקהילה לעבר השוויון. זה גם ההישג האחרון עד כה שהשיגה הקהילה בבג"ץ. בית המשפט הורה לתקן את החוק המתיר פונדקאות רק לזוגות של גבר ואישה, ולאפשר גם לזוגות בני אותו מין להיעזר בפונדקאית. המאבק על הזכות לפונדקאות יוצר עימות מאוד חריג בין ההומואים לבין חלק מהתנועה הפמיניסטית, הרואה בפונדקאות ניצול בתשלום של גוף האישה.

חוזה מצעדי הגאווה. את מצעד הגאווה הראשון בארץ ערכו משתתפי כנס בינלאומי של להט"בים שיזם דנילוביץ' בשנת 1979 בכיכר רבין. אבל המצעד רב המשתתפים הראשון בתל אביב נערך ב-1998, לאחר זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון. אף שמצעדי גאווה הפכו לנורמה בישראל, הם עדיין בסיכון לאלימות קשה.

חזר למקום הפשע. במצעד ב-2005 בירושלים דקר חרדי בשם ישי שליסל שלושה מהצועדים ופצע אותם פצעים בינוניים. הוא נידון ל-12 שנות מאסר ושוחרר ב-2015. חודש לאחר השחרור חזר שליסל ותקף שישה מהצועדים במצעד הגאווה. הוא פצע חמישה מהם והרג את שירה בנקי, נערה בת 15. העובדה ששליסל הצליח להתקרב שוב למצעד היא ללא ספק אחד המחדלים הגדולים של משטרת ישראל בכל הזמנים. הפעם הוא נידון למאסר עולם ועוד 32 שנות מאסר.

בלי מדרגות הרבנות. זוגות בני אותו מין אינם יכולים להינשא בישראל. ב-2006 חייב בג"ץ את משרד הפנים לרשום זוגות בני אותו מין שהתחתנו במדינה אחרת. כמו במקרה של נישואים אזרחיים של גבר ואישה, הנימוק היה שמשרד הפנים אינו מוסמך לערער על הליך נישואים שביצעה מדינה זרה. היתרון הגדול של הזוגות בני אותו מין הוא שהם מתגרשים בבית המשפט למשפחה ולא בבית דין רבני.

הטרנסים נדחפים לזנות. מי שעדיין נמצאים בפיגור גדול בהכרה בזכויותיהם הם טרנסג'נדרים. זה נובע מסיבות רבות. אחת היא שהטרנסים זקוקים לניתוחים להתאמה מגדרית, מה שמחייב אותם במסע אישורים ארוך, בחלק מהמקרים מאוד משפיל, והמתנה בתורים של שנים. הרפורמה שהבטיח השר ניצן הורוביץ לא הביאה בינתיים לקיצור התורים המיוחל. הסיבה השנייה היא שלמרות החוק האוסר אפליה בעבודה על רקע מגדרי, הסיכוי של טרנס להתקבל לעבודה מכניסה אינו גבוה. כיוון שהטרנסים רוצים לשנות את מינם הביולוגי עכשיו, ולא בעוד כמה שנים, הם נזקקים לסכומים גבוהים למימון ניתוחים בחו"ל, וזה דוחף אותם לזנות.