המאיירות בתיה קולטון | צילום: גיא יחיאלי
בעלות מלאכה: שבעה סיפורים בתערוכה ססגונית של עבודות טקסטיל
במשך שלוש שנים ואלפי שעות עבודה ארגו המאיירות המוכשרות בתיה קולטון ורוני פחימה סדרת עבודות טקסטיל מרהיבות המוצגת כעת בתערוכה במוזיאון הרצליה. "בעבודה הזאת הרגשנו את המחיר הפיזי והבריאותי של המלאכה בחיי אנשים"
פועלות, כך מגדירות עצמן בתיה קולטון ורוני פחימה, שעבדו במשך שלוש שנים על התערוכה "הקוף למד לארוג" במוזיאון הרצליה (אוצר: יובל סער). שלוש שנים של עבודה פיזית עם סדר יום נוקשה, הן אומרות. בשבוע שעבר נפתח מחדש המוזיאון לקהל הרחב, וזו הזדמנות לבקר בתערוכה הססגונית והמעניינת, המציגה שבעה סיפורים ואגדות עממיות הקשורים במלאכת הטקסטיל ומסופרים באמצעות מלאכת היד העתיקה הזאת, ההופכת חוטים וסיבים לבדים. חלק מהעבודות מתוחות על מבני עץ שנבנו במיוחד להן, חלקן תלויות כשטיחי ענק, מקצתן הונחו על מסילה או מוצגות כפסלים ענקיים. בזמן המלחמה הן ביקרו שוב בחלל התערוכה, "פתאום שמנו לב לדימויי טבח בעבודות, לצד הפחות נחמד. אנשים רואים את הצבע, אבל מבחינת הדימויים זה מורכב יותר", אומרת קולטון. הסיפורים כוללים אגדות עם מסוריה, רוסיה וסין, וגם את "שלוש הטוות" של האחים גרים. הם מסופרים באמצעות טכניקות אריגה מרהיבות שונות, החל באריגה פולנית וכלה באריגה נורדית ויפנית, אריגה בנול, סריגה במכונה או טאפסטרי ידני.
שתיהן מאיירות, אנימטוריות, אמניות טקסטיל וקומיקס, מרצות במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. קולטון, בת 57, היא מאיירת ותיקה ומוערכת, שמאחוריה עשרות ספרי ילדים ועטיפות ספרים, וגם ראש המסלול לאיור בשנקר. הן מכירות שנים, עוד מהימים שפחימה, בת 45, היתה סטודנטית של קולטון. לימים נהפכו קולגות והחליטו ללמוד יחד לתואר שני בעיצוב עם התמחות בטקסטיל, ושם, בפרויקט הגמר המשותף של התואר שלהן, החל למעשה המסע לתערוכה.
"הכל התחיל מסקרנות, רצינו להבין איך עושים דימוי בבד אבל גם איך דיברו על בדים לאורך השנים. חקרנו תרבויות ומסורות ובדקנו איך דימוי משתלב בתוך אריגה ופולקלור. חיפשנו אגדות עם שיש בהן איזשהו יסוד שמתייחס לחוט או טקסטיל, אריגה, או טווייה. ובנוסף גם עניין אותנו כל אדם שקנינו ממנו חוטים, לשמוע את הסיפור שלו, מאיפה הוא הגיע לארץ ואיך הוא פתח את המפעל שלו", מסבירה פחימה.
"זו פעולה שונה לחלוטין מאיור. היא מערבת את כל הגוף. באיור את מול דף. בעבודה הזאת הרגשנו את הגוף, את הדם, היזע והדמעות שקיימים בכל המיתולוגיה על המלאכה בחיי אנשים, על המחיר הפיזי והבריאותי שהיא דורשת מהם. הרגשנו את זה על בשרנו פיזית. זה מצחיק כי עשינו את 'שלוש אחיות' של עגנון ובו בזמן סבלנו מכאבים מהעבודה הפיזית, כאבי גב, שרירים תפוסים". הדמויות בסיפור של עגנון הן שלוש אחיות זקנות עניות, שעבדו מבוקר עד לילה בתפירה - האחת יורקת דם, האחת בוכה והאחת מקטרת. קולטון ופחימה יצרו דימוי שחוזר על עצמו וייחדו כל אחת מהאחיות בצבע אחר. הן מודות שגם הן ירקו דם בעבודה, התלוננו, אבל גם רקדו הרבה. "התחלנו לעסוק בטקסטיל בלי לדעת הרבה. באנו עם 'שרלטנות טובה', אפילו תמימות מסוימת, וזה עזר. אם היינו מבינות יותר לעומק, יכול להיות שהיינו נרתעות", אומרת קולטון.
יצירה אחרת מבוססת על האגדה הרוסית "חברושקה" על יתומה שאשה אחת אספה לביתה ועשתה אותה לשפחה לה ולבנותיה עד שברבות הימים בא פרש והציל אותה מגורלה. "זאת היצירה היחידה שמספרת סיפור שלם בתמונות. היא נעשתה באריגה מצויצת שדומה יותר לרקמה במלאכת היד: הבד נמתח על מסגרת ואליו מחדירים חוט. עבדנו עם אקדחים מכניים. פיזית זה היה הכי קשה. יצרנו עשרה שטיחים רציפים שמספרים סיפור אחד שאפשר לעקוב אחריו מתחילתו ועד סופו. לכל שטיח נדרשו חודש וחצי של עבודה. ובסך הכל עבדנו על הסיפור כחצי שנה", אומרת קולטון. לדברי פחימה, זה הפרויקט הכי קרוב לדרך שבה הן רגילות לעבוד ."התכנון היה יותר קרוב לציור של ספר, אבל הפעולה עצמה שונה בתכלית, כי זה גדול מאוד, לוקח המון זמן לעשות כל קו ולמצוא את החוטים הנכונים והעבודה מכילה כמויות של חומר. קנה המידה מכריח אותך לפשט דברים, לעשות אותם אחרת. זה גם לוקח הרבה זמן עד שרואים את התוצאה הסופית. אפשר לדייק תוך כדי או לשנות, לפרום ולהוסיף, אבל הפרימה היא כואבת. יש חורים בבד, מלא צלקות מאחורה".