הוועידה בדובאי סיפקה עוד דלק לצפצוף על האקלים

ועידת האקלים של האו"ם ננעלה בשבוע שעבר בדובאי עם הסכם עולמי שזכה לתשואות רבות. לראשונה זה 28 שנה הכירו מנהיגי העולם במשותף באחריותם של דלקי המאובנים להתחממות כדור הארץ ובצורך האקוטי להפחיתם כדי לבלום את ההשפעות הגרועות ביותר של שינויי האקלים. כ־200 מנהיגי המדינות החתומים על אמנת האקלים סיכמו בקונצנזוס מלא כי "יש לפעול למעבר מסודר, צודק ושוויוני משימוש בדלק פוסילי בענף האנרגיה".

אולם מחוץ לחדרי הפוליטיקאים והדיפלומטים, האווירה היתה צוננת במיוחד; מסמך הסיכום של הוועידה, המגדיר את המדיניות הבינלאומית בהתמודדות עם משבר האקלים ומתווה את הדרך למדינות העולם לשנים הקרובות, נוסח בלשון עמומה ורפה במיוחד. מנהיגי העולם התכנסו לשבועיים של מו"מ אקלימי בדובאי שבאיחוד האמירויות כמעט בסופה של השנה החמה ביותר שנמדדה אי פעם, שעה שגזי החממה באטמוספרה נמצאים בשיאם וכבר גוררים אסונות אקלימיים ברחבי הגלובוס מדי חודש. אך בעת שהעולם רותח ובני אדם משלמים בחייהם ובפרנסתם – הפוליטיקאים סירבו שוב להבין את גודל השעה.

המתנות לתעשייה

הסכם מחורר בלי לוח זמנים לצמצום או הפסקת השימוש בדלקים המזהמים

למרות ההצהרות הנוצצות בתום כל ועידת אקלים בשנים האחרונות, מדינות העולם נכשלות. לפי המדיניות הנוכחית, הטמפרטורה הגלובלית הממוצעת תזנק ב־3 מעלות עד סוף המאה – במקום במעלה וחצי. כל שבריר מעלה מזניק את הסיכוי לאירועי קיצון הרסניים. אך גם למדינות ה־G20 העשירות אין מדיניות אקלימית שתואמת את המטרה. העובדות המדעיות ברורות: כדי לבלום את עליית הטמפרטורה בסף המעלה וחצי עד סוף המאה בהשוואה לעידן הטרום־תעשייתי – סף שחצייתו תקשה על האנושות להסתגל לשינויים קיצוניים במערכת האקלימית ובמערכות האקולוגיות שעליהן נסמכים בני האדם למחייתם - יש לחתוך ב־43% את פליטות גזי החממה עד סוף העשור (בהשוואה לרמות של 2019). הדרך היחידה לעשות זאת היא לצמצם באופן ניכר את השימוש בפחם, נפט וגז, האחראים לכשני שלישים מגזי החממה באטמוספרה.

דלקי המאובנים מחממים את כדור הארץ באופן חסר תקדים. אלא שבמשך שנים רבות הותירו מנהיגי העולם את הטקסט האקלימי לפרשנות המדינות ונמנעו מלהזכירם – בלחץ כלכלות נפט דוגמת סעודיה ולוביסטים של חברות מזהמות הזוכים למקום של כבוד סביב שולחן הדיונים האקלימי. כעת נוספה לראשונה לנוסח המסכם של הוועידה התייחסות לנושא, אולם אותה התייחסות רחוקה מתוצאה "היסטורית" שלה ציפו רבים. יותר מ־100 מדינות דרשו לציין מפורשות שיש להפסיק בהדרגה את השימוש בפחם, נפט וגז, אך הן נתקלו גם השנה בלובי עוצמתי שביקש להגן על התעשייה שעמלה על תוכניות התרחבות ברחבי כדור הארץ לעוד עשורים ארוכים רבים.

תעשיית הנפט שפקדה את הוועידה בהיקף היסטורי חסר תקדים – הצליחה לחורר היטב את ההסכם וזכתה בלא מעט מתנות שיאפשרו את המשך שגשוגה בשנים הבאות. הנוסח המסכם לא מסמן לוח זמנים לצמצום או הפסקת השימוש בדלקים המובילים למשבר אקלימי חריף, ואף לא כמויות הפחתה. הוא מציע למדינות כמה גישות ומסלולים להשגת הפחתת הפליטות, ולא קובע מפורשות כי עליהן לבצע מעבר אנרגיה לדלקים נקיים.

האפשרויות הנוספות הן שילוש היקף האנרגיה המתחדשת והכפלת ההתייעלות האנרגטית עד סוף העשור, האצת המאמצים להפחתת השימוש בפחם, הפחתה משמעותית של פליטות מתאן ופליטות מתחבורה, ביטול הדרגתי של סובסידיות דלקי מאובנים שאינן קשורות למעבר אנרגיה.

הנוסח העניק עוד שתי מתנות גדולות לחברות המזהמות בעולם: הוא מציין כי המדינות מכירות ב"חשיבותם" של "דלקי מעבר" בתקופת מעבר האנרגיה – שם קוד לדלקי מאובנים ובמיוחד גז. השימוש במונח הזה נפוץ בקרב חברות הנפט והגז, ומאפשר להן להעמיק את התלות של המדינות במוצריהן, תוך טיעונים לחוסר בשלות של הטכנולוגיות המתחדשות. הנוסח גם שם דגש על פתרונות של "לכידת וקיבוע פחמן".

חברות הדלקים מגדילות בשנים האחרונות, בסיוע מדינות רבות, את המימון לפתרונות טכנולוגיים שילכדו את גזי החממה מהאטמוספרה ויטמינו אותם בשכבות גיאולוגיות. פתרונות אלו אינם מוכחים, ולמעשה נכשלים באופן עקבי בעולם. מסחריותם מוטלת בספק רב – וכלל לא בטוח שאי פעם יבשילו לכדי שימוש. בחברות הדלקים מאמינים כי אותם "פתרונות" יאפשרו המשך שימוש בנפט ובגז, ובעצם ייתרו את המעבר לדלקים נקיים.

כך או כך, לעת עתה הם משמשים לא רק מיסוך וכלי להסחת דעת ועיכוב המעבר לאנרגיה נקייה באמצעות המתנה ל"פתרון" שאינו בנמצא, אלא דווקא כלי להגדלת רווחיהן של החברות המזהמות. ממצאים חדשים מראים שכמעט 80% מהפרויקטים הניסויים הללו משתמשים בפחמן הדו־חמצני שנלכד דווקא כדי לשאוב יותר דלקי מאובנים מהאדמה ולא כדי לצמצם את הפליטות.

גם אם הרטוריקה החלשה בנוסח המסכם של הוועידה השנה רחוקה מאוד מהתוצאה המתבקשת שלה קיוו רבים, היא עדיין מתעלה על הציפיות הראשוניות מהוועידה. את הכנס העולמי אירחה השנה איחוד האמירויות, שהצליחה לספק שערוריות ציבוריות אין קץ לפני ואחרי הוועידה. לנשיא הכנס היא מינתה את סולטן אל־ג׳אבר – מנכ"ל חברת הנפט הלאומית במדינה. לאורך החודשים האחרונים נחשף שאל־ג'אבר תכנן להשתמש בפלטפורמת הוועידה כדי לקדם עסקאות נפט, ולכך נוסף מספר חסר תקדים של לוביסטים שקיבלו גישה לשטח הוועידה – 2,456 לוביסטים ונציגים של חברות נפט, כמעט פי ארבעה ממספרם אשתקד בוועידה שנערכה במצרים. ובשנה הבאה תיערך הוועידה באזרבייג’ן, אף היא כלכלת נפט שוקקת. רבים שואלים את עצמם האם ועידת האקלים העולמית הפכה למעשה לפלטפורמה לקידום השימוש בפחם, נפט וגז – הגורמים לשינויי האקלים.

וישראל נותרת מאחור

פליטות גזי החממה בשנה שעברה רק עלו, וכעת עוד יקוצצו תקציבים למימוש יעדי האקלים

גם אם ההסכם הנוכחי לא עונה על ציפיותיהם של רבים, הוא כולל שינויים או תוספות שיאלצו גם את ישראל לשנות גישה - או להישאר מאחור. עד שנת 2024 יצטרכו מדינות העולם להציג תוכנית ליישום ההסכם עד 2035. ישראל, מצדה, מעולם לא עמדה ביעדי האקלים הצנועים שהציבה לעצמה. כך, למשל, פליטות גזי החממה בשנה שעברה עלו בכ-3.5%, במקום לרדת. לישראל אין תוכנית אקלימית מאושרת ומתוקצבת וכ־90% מהאנרגיה במשק החשמל שלה - מזהמים. אף שהתקציב החדש שאושר כולל הגדלה משמעותית של תקציבים קואליציוניים שונים, תקציבים ותוכניות שנועדו למימוש יעדי האקלים קוצצו. בשנת 2024 צפוי הקיצוץ להעמיק, וכעת ישנו ספק גדול ביכולתה של ישראל להדביק את התקדמותן של מדינות מערביות רבות בתחום.