את מי משרת תקציב התרבות היהודית?

"כמה ילדים במערכת החינוך יודעים את הפסוק שמע ישראל? כמה ילדים יודעים מי היה משה רבנו?" את הדברים הללו זעק לא מזמן חבר הכנסת יצחק פינדרוס מעל בימת המליאה כחלק מדיוני התקציב, הפעם על תוספת, עוד תוספת, של 200 מליון שקל לתחום התרבות היהודית והמורשת.

דבריו של ח"כ פינדרוס ממחישים את הבעיה המרכזית של תקציבי התרבות היהודית - על אף שנים ארוכות של תקצוב תרבות יהודית, באמצעות משרדים שונים, נבחרי הציבור ממשיכים לזעוק בחופשיות על בורות, פגיעה בזהות היהודית, ועל הצורך להוסיף עוד ועוד תקציבים לתחום. אם השקעה של עשרות שנים בסכומים מצטברים של מיליארדי שקלים משאירה אותנו במקום, מדרדרת אותנו אפילו, מדוע נדרשות תוספות משמעותיות כל כך?

בפועל, גם אם לתקצוב התרבות היהודית היו הישגים במהלך השנים, אין לנו דרך לדעת זאת. מדובר בתקציבים חסרי מדדים ברורים או הישגים שניתן לכמת. אבל העמימות הזו היא לא באג, היא פיצ'ר. מדובר בחלום של כל פוליטיקאי שחפץ בהעברת כספים למטרות מגזריות שונות ומשונות, בתגמול של פרויקטים שהוא חפץ ביקרם, ובמניעת תקצוב מגורמים שאינם לרוחו. בבדיקה שערכנו בתנועת נאמני תורה ועבודה נמצא שתקציבי תרבות יהודית הועברו גם לאירועים כמו סדנאות קוסמטיקה, או סיורי צפרות, ומנתוני ארגון "פנים" עולה באופן מובהק כי ארגונים ליברליים ופלורליסטים נתמכים בשיעורים נמוכים בעשרות אחוזים. אם כן, לא בכדי דרשה כמעט כל מפלגה במסגרת ההסכמים הקואליציוניים תקציב תרבות יהודית משלה, ובימים אלה מוקמות שלוש מנהלות זהות יהודית מורשת או מסורת, ותקציבי תרבות יהודית יועברו על ידי חמישה משרדים שונים, בעלויות שמסתכמות במאות מיליונים בכל שנה.

התוספות הללו מתגלות גם כחסרות פרופורציה לחלוטין ביחס להיקפי העשייה והתקצוב הקודמים. כך למשל, בשנתיים הקרובות יקבל משרד המשימות הלאומיות כחצי מיליארד שקל לטובת הקמת מנהלת לזהות יהודית, פרויקטים שונים ועוד; הקצאה גבוהה פי ארבעה מהשנים האחרונות, ויותר מכפולה ממה שהוקצה בשנת 2020 שבה הוקצו כספים רבים נוספים עקב מגפת הקורונה.

כך נופח גם תקציבו של משרד ירושלים, שהפך למשרד לירושלים ומסורת ישראל, מ-50 מיליון ל-250 מיליון שקל בשנה, מוקם משרד מורשת, שגם לו מוקצים עשרות מיליונים מן הכספים הקואליציוניים, נוסף על תקציב של כ-72 מיליון שקל, ומנהלת הזהות היהודית בראשות אבי מעוז, שתתוקצב ב-120 מיליון שקל. וטרם הזכרנו את תקציבי התרבות היהודית במשרד התרבות, ובמשרד לשירותי דת, כאשר הסכום כולו מגיע לכ-1.5 מיליארד שקל. אלו מצטרפים לחוסר הלימה מדהים בהיקפו ביחס לתוכניות הקיימות, תוכניות שגם הן כאמור אינן נמדדות או נבחנות על הישגים והצלחות. מדובר בתוספות בהיקפים כה גבוהים עד שנדמה לפעמים שגם הפוליטיקאים שביקשו אותם לא האמינו שבקשתם תתמלא.

האם התחום העמום של התרבות היהודית, חסר המדדים והיעדים, זקוק לתוספות המפליגות הללו, או שמא נבחרי הציבור הם אלו שזקוקים להן? האם התקציבים הללו יועילו לתרבות היהודית, או שישמשו כדי לתגמל מגזרים מסוימים והשקפות מסוימות בלבד?

נכון להיום, מי שרוצה לחזק ערכים של תרבות יהודית מגוונת יוצא קרח מכאן ומכאן - הכסף ממשיך לזרום למטרות מנוגדות, כשאפילו בהן הוא לא מצליח לייצר הצלחה מוכחת. כל זמן שקהל הבוחרים הליברלי, בין אם דתי או חילוני, לא יילחם על גיוון ושוויוניות גם בתחומים אלה, התקציבים הללו, שלהם פוטנציאל גדול לקדם ערכים יהודיים שהולמים את השקפת עולמו, ימשיכו לחזק את ההשקפות ההפוכות.

חשוב לזכור - החלטת הממשלה על הכספים הקואליציוניים וההצבעה על התקציב אינן סוף המשחק. תפקידנו כעת כאזרחים, יותר מאי פעם, הוא לחזק את שומרי הסף, ולוודא שתקציבים מכל סוג אינם מופנים רק למגזרים מסוימים. זאת ועוד - נתח משמעותי מאוד מן התקצוב מועבר לאזרחי המדינה באמצעות הרשויות המקומיות והעיריות, ולבחירות המתקרבות לרשויות המקומיות תהיה משמעות גדולה בכלל היבטי התקצוב והעברת הכספים אלינו, האזרחים. עלינו לשים לב לתוכניות המועמדים, לשאול אותם על תקצוב מגוון ועל תוכניות העבודה שלהם ולדרוש מהם כבר עכשיו לפעול לתקצוב הוגן ושוויוני ככל יכולתם.

גילעד הסה הוא ראש תחום תקציבים ושקיפות, מחלקת דת ומדינה בנאמני תורה ועבודה