המשמר הבריוני של בן גביר: מסלול עוקף משטרה

1. סיפור המשמר הלאומי שהובטח שלשום לשר איתמר בן גביר הוא דוגמא נפלאה לטירלול ששולט בחיינו. בנימין נתניהו, ששונמך לראש ממשלה בתואר בלבד, נאלץ להתמקח כדי למזער את הנזקים העצומים שהוא מעולל למדינה. למפגינים הוא משלם את מחיר ה"השהייה" של המשך החקיקה, ולאיתמר בן גביר הוא משלם בהבטחה להקמת משמר לאומי שכפוף למרותו. בהינתן הרקורד והאישיות של שני הצדדים למשא ומתן הזה קשה להחליט מי גוברת: הבריונות של בן גביר או הרמאות של ביבי. בכל מקרה, השילוב של השניים הוליד את ההבטחה ההזוייה וכנראה גם את האפשרות לא לממשה.

עדיין אין פרטים, אין הצעת חוק, אבל די ברעיון שכוח אכיפה אלים מטעם המדינה יופקד בידי אישיות פוליטית כדי לעורר זעזוע. וזאת, גם מבלי לקחת בחשבון את קווי המתאר של האישיות הספציפית שבה מדובר: פירומן, קיצוני, קנאי, אנרכיסט שפועלו מתועד בהרשעות ושאר פעילויות שנועדו להקריס את סמכותה של המדינה. אכיפת החוק חייבת להישאר בידי סמכויות מקצועיות ולא פוליטיות. נכון שאיננו תמימים לחשוב שאלת הצדק עיוורת לגמרי, אבל זה חייב להיות הרעיון המסדר והעקרון המאסדר - אכיפה מקצועית ועצמאית, שיקול דעת מקצועי ועצמאי, מערך של הפעלת כוח, חקירות והעמדה לדין מקצועיים ועצמאיים. אם מקור הסמכות וההפעלה לכל אלה יהיה פוליטי אז אנחנו ברפובליקת בננות בואכה דיקטטורה. אם נתניהו הסכים לתת את זה לבן גביר תמורת תמיכתו ב"השהייה" אז הנה עוד ראיה לאובדן העשתונות מצדו של ראש הממשלה, עוד הוכחה לאובדן כשירותו למשול ולקבל החלטות.

2. כבר כשהוקמה הממשלה הביעו גורמים בליכוד מורת רוח לגבי הנתחים הדשנים שהפקיד נתניהו בידי שותפיו הקואליציוניים. הממונה על המשא ומתן מטעמו, יריב לוין, חילק בנדיבות את פיסות השלטון החשובות בתמורה לתמיכת השותפים בהפיכה המשפטית־משטרית. סמוטריץ', בן גביר, דרעי, גולדקנופף וגפני קיבלו שליטה ודריסת רגל בביטחון, באוצר, במשרד הפנים, בביטחון הפנים, בבריאות, בשיכון ובהעברת חוק יסוד לימוד תורה, והכל כדי לתת ללוין ורוטמן יד חופשית בהעברת ה"רפורמה" שספק אם פרטיה, נימוקיה ומניעיה ברורים ומוסכמים על הרוב הליכודי. ועכשיו, כשהמדינה נפגעת אנושות כתוצאה ממרוץ החקיקה הדורסני ומתרסקת בכל מדדיה התפקודיים - ביטחון, כלכלה, לכידות חברתית, מעמד בינלאומי - נדרשת עצירה. זו ההזדמנות של בן גביר לגזור קופון: לקבל את המשמר הלאומי, רעיון שכבר הועלה ומוסמס בעבר בגלל מופרכותו המובהקת ובגלל התנגדות המפכ"ל והמשטרה.

מדוע נתניהו בכלל קשוב לרעיונות כאלה? הסיבה שקופצת ראשונה היא חולשתו ותלותו הפוליטיים. השנייה היא בטחונו ששום דבר אמיתי לא ייצא מהסיפור הזה. ואכן, אם המבנה המשפטי של מדינת ישראל לא ישתנה, אז חזקה על היועצת המשפטית ובג"ץ שלא יאפשרו הקמת מיליציה פרטית בפיקודו של שר בממשלה. מה אכפת לנתניהו להתחייב על רעיון עיוועים שממילא לא ייצא לפועל אך יניב לבן גביר כמה נקודות מול הבייס שלו. זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה ששותפיו של נתניהו מואבסים בהבטחות שווא.

אבל תיתכן סיבה נוספת, מדאיגה יותר, שמקורה בלהט הנקמה שנתניהו אחוז בה כלפי מוסדות אכיפת החוק - המשטרה, הפרקליטות, הייעוץ המשפטי והיום גם נגד בית המשפט: את שמם הטוב ואת מקורות הלגיטימציה שלהם הוא כבר מפורר, אז למה בעצם שיימנע מלפורר אותם גם פיזית? המעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה לא מתמצה רק בוועדה לבחירת שופטים, הוא קשור בעיקר להשתלטות על הפעלת הכוח האלים של המדינה.

3. לאכזבתם המשותפת של נתניהו ובן גביר, המשטרה הוכיחה את עצמאותה ושיקול דעתה באירוע המחאה הגדול. אפשר אפילו לומר שהאיפוק המשטרתי איפשר למחאה למצות את היקפיה ועוצמותיה. הרעיון של המשמר הלאומי, אם יתממש, יכול לתת לצמד הזה, נתניהו ובן גביר, פתרון כפול: גם סטירת לחי למשטרה, למפכ"ל ולמפקדי המחוזות על ש"העזו" להכיל את ההפגנות ברוח הדמוקרטית הנאותה, וגם להניח בסיס למשמר לאומי שיהיה נאמן אישית לשר, שלא יהיה סובלני באותה מידה כמו המשטרה הממלכתית וניתן יהיה לתת לו הוראות כמו "לפתוח צירים בכל מחיר", או "להפעיל יד חזקה כלפי מפגינים". צריך לחזור לרגע ל־13 ההרוגים, אזרחים ערבים, במהומות אוקטובר 2000, אז פתחה המשטרה בירי קטלני על מפגינים, ורק הגנת הפרקליטות מפני מסקנות ועדת אור מנעו ממנה ת הבירור וההעמדה לדין פלילי. זו המשטרה שבן גביר רוצה לראות. אם יש שוויון שבן גביר רוצה לראות בין יהודים לערבים, זה ביד החזקה בהפגנות. בן גביר מתעב את ההפגנות בגלל שהן מציגות את חוסר האונים שלו. לכן הוא זקוק למשמר הלאומי - כדי להשיב לעצמו את הכוח, את המשילות, את האגרוף הכהניסטי הצהוב על רקע מגן הדוד השחור שבסמלה של תנועת כך.

דמוקרטיה חפצת חיים לא יכולה לתת לאף שר לביטחון לאומי, ולא חשוב אם זה בן גביר או שר אחר, את השליטה על מיליציה אלימה. הדוגמאות ההיסטוריות המצמררות להפקדת מילציות "פרטיות" בידי

מפלגות פוליטיות, ובמיוחד מפלגות השלטון, הן מהזכורות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, במיוחד בגלל שהן הופעלו נגד "אויבים מבפנים". כאשר הממשלה מחליטה מי הם האויבים ומהו הכוח שיופעל נגדם אז אנחנו באירוע שחמור אפילו יותר משינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים.

4. ראש ועדת חוקה שמחה רוטמן הזדרז אתמול להודיע שהוא את שלו עשה וסיים בהצלחה את המשימה שהוטלה עליו ואפילו במועד שהבטיח, ערב החקיקה המיוחלת. במערכת "סנהדרין", המערכת הפנים־ארגונית של הכנסת, הוא פרסם "הודעה על הנחה לקריאה שנייה ושלישית של הצעת חוק בתי המשפט". המשמעות היא - בהמשך להודעת ה"השהייה" של נתניהו - שהכדור נטען, הבריח שוחרר, והאצבע מונחת על ההדק.

הבחירה של נתניהו בנאומו במילה "השהייה" היא לא אקראית. לא נבחרו "עצירה", "הקפאה" ובוודאי שלא "גניזה". השהייה זה ה־HOLD שמוכר משלט הטלוויזיה, כשאתה קופץ להכין קפה באמצע הסרט, ועוצר לרגע כדי שתוכל מיד לחזור ל־PLAY. הבחירה לא מקרית: מילה זו היא המרוככת והידידותית ביותר ללוין־רוטמן־בן גביר־יאיר נתניהו מבין כל החלופות.

לא בכדי מיהר רוטמן לטעון את הצעת החוק שלו על כן השיגור הפרלמנטרי ולהודיע על כך במערכת "סנהדרין". הצירוף הזה של השהייה עם המהלך של רוטמן מציב בפני המחאה אתגר לא קל: עכשיו יוכל נתניהו לטעון שהמשא ומתן לא הבשיל, שלא הושגה הסכמה, שגנץ ולפיד טרפדו את הרצון הטוב שלו ומיד להעביר את החוק. ה"השהייה" הזו מעכבת את הלחיצה על ההדק כשהאקדח מכוון לרקה.

מתברר שנתניהו בהדרגה חוזר ל"זון" שלו: לא מפייס לאומי אלא מאחז עיניים מדופלם שקונה לעצמו זמן כדי להרגיע את המחאה, להציג את האופוזיציה כסרבנית, ללכד את הבייס שלו ולהעביר את ה"רפורמה". הוא קונה זמן בחסות מסך עשן. "אנחנו במסך עשן", שר אריאל זילבר, "מתנדנדים מפה לשם, ואפילו שאני עיוור בחשכה, אני הולך לי בדרכי בבטחה".

5. אז מה יקרה? מצד אחד, המחאה מחשבת מסלול מחדש. היא נמתחת בין הדרישה לסילוקו של נתניהו לבין גניזת החקיקה לגמרי, שתי אופציות שלא קיימות מבחינת הקואליציה. מצד שני, מוקמים צוותי משא ומתן: ד"ר אביעד בקשי מקהלת, מזכיר הממשלה יוסי פוקס והשר רון דרמר מטעם הממשלה ומולם צוותי גנץ־לפיד. נציגי גנץ הם גדעון סער, חילי טרופר ועו"ד רונן אביאני. לפיד שלח את חה"כ אורנה ברביבאי וקארין אלהרר, עו"ד עודד גזית ונעמה שולץ, לשעבר המנכ"לית שלו במשרד ראש הממשלה.

בשני הצדדים חסרים משפטנים חוקתיים בעלי שיעור קומה. ייתכן שהם ברקע, אבל ההרכבים האלה הם בעיקר פוליטיים, וככאלו ספק אם יצליחו לקדם הסכמות.

זו ההזדמנות לחדד את אבן הנגף המרכזית: איך בוחרים שופטים לעליון. לפני הפרטים צריך להסכים על אחד מההסדרים הבאים (ייתכנו גם שילובים ביניהם): בחירה בידי הקואליציה; בחירה בידי הקואליציה והאופוזיציה יחד; בחירה בידי פוליטיקאים שמחוייבים לשקול המלצות של ועדה מקצועית חיצונית; או בחירה שמחייבת הסכמה כלשהי של נציגי השופטים בוועדה.

ה"ריכוך" של רוטמן שמונח כרגע על שולחן הכנסת הוא ניסיון מגושם לחבר בין רוב קואליציוני לשני שופטים ראשונים כשבהמשך יידרשו הסכמות של נציג אופוזיציה ושל שופט. כלומר, זה הבסיס שממנו יוצאת הקואליציה לדרך. מהו הבסיס של האופוזיציה? אין לדעת בשלב זה, אבל יש לי רעיון עבורם: המצב הנוכחי, הוועדה שמורכבת מנציגי קואליציה, שופטים ועורכי דין. לטעמי, זוהי ועדה מצויינת שיצרה בית משפט מגוון ורב־תרבותי. כיוון שגם לרעיון הזה אין סיכוי, המשימה תהיה למצוא דרך ביניים בין נוסחת רוטמן למצב הנוכחי.