"הזהות שלי מהווה איום. זה לא צריך להיות כך"

חודש אוקטובר היה אמור להיות אחד משיאי הקריירה של השחקן עלא דקה. המחזה שכתב "דרכון מנגאלי" זכה לשבחים בפסטיבל עכו וגרף את פרס המחזה ופרס השחקנית לחנה אזולאי הספרי. במקביל הסרט "גן קופים" של אבי נשר, שבו הוא מגלם במאי קולנוע איטלקי, עלה לאקרנים, וב־8 באוקטובר היה אמור להתחיל חזרות להצגה "ירמה", עיבוד למחזהו הנודע של פדריקו גרסיה לורקה, בתיאטרון הקאמרי. אבל אז הגיעו אירועי 7 באוקטובר וטרפו את כל הקלפים.

"הרגשתי שאני על גג האולימפוס ואז הכל התפרק", מספר דקה. "הייתי בבאר שבע אצל ההורים שלי ונפל טיל לידינו וממש פחדתי. כשהבנתי שיש מחבלים באופקים הייתי בשוק. הבנתי שהעולם שלי השתנה. בדיוק עשיתי מחזה על הסכסוך הישראלי־פלסטיני בעברית, אנשים באו, נהנו, צחקו והתרגשו — וברגע הכל השתנה. בעיקר חזרה הבהלה שהיתה לי פעם מלהיות ערבי במרחב יהודי. אבל זה נרגע, ואני לא מרגיש כך היום. ברשת הכל קיצוני אבל בחוץ אנשים סבבה".

דקה רצה לחזור לתל אביב בשבת אבל הדרך היתה מסוכנת. "למחרת שכנה שלנו סיפרה שהנכדה שלה החיילת נעדרת. הבנו שהסיכוי שתצא משם קטן והיא אכן נרצחה. לקחתי קשה את הסיפור, נכנסתי לאוטו ונסעתי לתל אביב למרות החשש שיש עוד חמאסניקים מסתובבים. לקח לי ארבע שעות ופחדתי שיקפצו על האוטו ויהרגו אותי".

אחת ההחלטות הראשונות שקיבל היתה לסגור את חשבון האינסטגרם שלו. "פרסמתי הודעת גינוי לדבר הנורא שקרה וסגרתי הרמטית את החשבון, גם לתיוגים והודעות. הרגשתי לאן נושבת הרוח ופחדתי, אז פרשתי מכל הרשתות החברתיות עד יעבור זעם, אנשים היו מבוהלים וכעוסים והיה גם איזה מסע ציד כלפי שחקנים ערבים — רצו לראות שהם מגנים ואחרי מי הם עוקבים. ניסו לתייג אותי בכל מיני דברים אז פשוט ביטלתי את האפשרות".

"להכעיס זה בסדר"

עלא דקה (29) נולד וגדל בבאר שבע בשכונה יהודית ולמד בבית הספר אשל הנשיא בעיר. אביו, יליד באקה אל־ע’רביה, הוא עורך דין ובעל תואר שני בפיזיקה, ואמו, ילידת עראבה, היא מורה שסיימה בימים אלה תואר במשפטים. שתיים מאחיותיו לומדות רפואה והשלישית מדעי המחשב. אל באר שבע התגלגלו הוריו כיוון שבצעירותם עבדו כמורים בבית ספר בדואי, שם גם הכירו. דקה גדל ולמד בין יהודים ולא סבל מגילויי גזענות. בתום לימודיו יצא לשנת שירות ובהמשך התנדב לשירות לאומי ב"תנועת תרבות". בשנים האחרונות גילם תפקידים מצוינים, בין השאר בסדרות "פאודה", "פמת"א, "בלאדי מורי", "אבירם כץ", בסרטים "תמונת הניצחון" ו"גן קופים" ולאחרונה בתיאטרון ב"מותו של סוכן" בקאמרי.

אילו מחשבות עברו לך בראש אחרי 7 באוקטובר?

"לנסוע ללמוד בחו"ל פילוסופיה או קולנוע, אפילו בדקתי כמה אוניברסיטאות. אני מרגיש שמה שקרה הרחיק את האפשרות לאיזה איחוד, השלום מתרחק. הדור של ההורים שלי חווה את האינתיפאדה ואני מדור שלא חווה טראומה לאומית בסדר גודל אדיר שמשנה תפיסות עולם, ובעצם 7 באוקטובר שם אותי על התלם של דור ההורים שלי, נסגר מעגל. הנה, גם אני חווה טראומה לאומית ושנאה וחרדה גדולה. אבל בגלל שגדלתי מעורב עם יהודים יש בי אופטימיות, אף על פי שגם היא נסדקה כי הברוטליות של האירועים גרמה לי נזק גדול לנפש. אבל לפעמים דווקא משברים גדולים מביאים הזדמנויות".

חשבת לעזוב את הארץ?

"כרגע לא. אם יש מקום שממלא אותי בהשראה ואני רוצה להתבונן עליו, זה כאן. אני בכל פעם אומר שאני רוצה לעזוב ואני לא עוזב כי מאוד קשה לי לעזוב. בניתי פה חיים שנותנים לי המון אפשרויות גם כשחקן וגם כיוצר שמקבל הזדמנות להשמיע את הקול שלו. עכשיו זה יהיה יותר קשה, אני תוהה איך יגיבו להצגה "דרכון מנגאלי" עכשיו, בעיקר לשיר הקברטי שבו הגיבורה שרה על הכפר שלה שנהרס".

ההצגה תעלה ב־22 בינואר בתיאטרון יפו, ודקה מוכיח בה שהוא לא רק שחקן נפלא אלא גם מחזאי מצוין. נתנו לו רוח גבית הבמאית ליאור זכאי והשחקנים זאב שמשוני, רוני שטקלר שזכתה בפרס השחקנית המבטיחה בפסטיבל עכו, ואזולאי הספרי שזכתה בפרס השחקנית. במרכז ההצגה עומד וואטן, צעיר ערבי ישראלי, שנפלה בחלקו הזדמנות להיות אזרח במדינה חדשה ומתפתחת בשם מנגאל, אלא שכדי לקבל את האזרחות הנכספת עליו לעמוד בתנאי סף הזוי ולבעוט לאמו בתחת, פיזית, ובכך להתנתק למעשה מעברו ומשורשיו ולבנות עתיד חדש וטוב יותר. וואטן נאלץ לעמוד בפני דילמות ושאלות הנוגעות לנושאים כמו מדינה, זהות, כיבוש, אהבה ומשפחה, ודקה, מבלי להזכיר את המילים נכבה, פלסטין או ישראל, עושה זאת באופן אינטליגנטי מתובל בהומור הן כשחקן והן ככותב.

חשבת לשנות משהו במחזה אחרי מה שקרה?

"לא. יכול להיות שאנשים יקומו ויעזבו את האולם, בעיקר ערבים שאולי יהיה להם קשה לראות גיבור שרוצה לבעוט בעבר שלו. כבר בעכו היה קצת כעס מצד ערבים על נקודת המבט הזאת. אני מעדיף שיכעסו עליי בגלל משהו שכתבתי מהלב והתייחסתי בו לכל הצדדים שמרכיבים את הסכסוך — מאשר לזנוח אותו. להכעיס קצת זה בסדר, לא תמיד צריך לרצות את הקהל. ראש עיריית עכו שמעון לנקרי הוא איש הליכוד שלפני כמה שנים פסל הצגה פוליטית של עינת ויצמן והוא הגיע ונהנה. סבתא שלי האהובה היתה בהצגה, וזה אירוע גדול בשבילי — היא שאלה אם הוא בועט בה או לא, כי זה נגמר פתוח, ועניתי לה שזו החלטה שלה".

אתה היית בועט?

"לא".

על השאלה האם הוא חי עם משבר זהות עונה דקה: "אני חושב שהזהות שלי היא משבר. אני ממשפחה פלסטינית שהיתה פה עוד לפני קום המדינה. ההורים שלי נולדו וגדלו פה וסבא שלי שנפטר חי פה. זו הזהות שלי אבל היום היא מהווה איום על הציבור הישראלי, וזה לא חייב להיות כך. אני חי בישראל, משלם מסים, משחק בתיאטרון ואלחם שכל בן אדם יביע את עצמו במקום הזה. אני לא חושב שאני יותר בן המקום מאדם אחר שחי פה. הסיפור הוא איך שנינו יכולים להיות בני המקום".

הוא מודה שבימים אלה הכל מקבל עוצמות אחרות ואומר ש"מפחיד אותי הקונצנזוס שנוצר שהמלחמה צריכה להימשך. המלחמה הזאת חמורה מאוד והיא צריכה להיעצר וצריך להחזיר את החטופים ולהגיע לאיזשהו פתרון. אני לא פוליטיקאי אבל חושב שצריך להפסיק את ההרג הזה וכואב לי על החיילים, יש לי חברים שמשרתים שם. רוב הערבים לא חושבים שצריך להפסיק את המלחמה, וכולם הבינו בהתחלה שישראל חייבת להגיב ולהגן על עצמה, אין פה שאלה בכלל.

"העניין הוא שחמאס הוא לא אנשים, חמאס הוא רעיון, ובשביל לנצח רעיון צריך להביא רעיון טוב יותר, ורעיון טוב יותר זה לא להילחם כדי לשמור את ביבי בשלטון. נתניהו עכשיו גמור בסקרים אז הוא ימשיך את המלחמה כי הוא בונה על זה שהכהניזם יתחזק והוא יקבל מהם תמיכה ויתחזק בעצמו שוב בסקרים".

כמו בובות בתוך ניסוי

בהצגה החדשה "ירמה", בכיכובו של דקה, מנסים לבדוק איך לא לוותר על חלומות

המחזה "ירמה", שבו דקה מגלם את דמותו של ויקטור, הוא עיבוד עכשווי ויצרי מאת סיימון סטון למחזהו הקלאסי של לורקה, שעלה השבוע לראשונה בישראל בתיאטרון הקאמרי בבימויו של גדי רול, בתרגום של אלי ביז'אווי ובהשתתפות מיכל עוזיאל, תום אבני, שרה פון שוורצה, רות אסרסאי ושרון כהן רז.

עלא דקה ומיכל עוזיאל ב"ירמה". "החזרות למחזה נתנו פייט לצעקות ולעדכונים שבחוץ" | צילום: כפיר בולוטין

ירמה היא עורכת ראשית במגזין תרבות בלונדון, בלוגרית נחשבת ונשואה לגבר חלומות. היא מחליטה להביא ילד לעולם ועושה הכל כדי להיות אמא, אבל בדרך מאבדת דברים אחרים. "זה מחזה על הדור שלנו והמציאות שבה אנו חיים. אני לקחתי ממנו את מה שקורה כשאתה רוצה משהו יותר מדי, ואתה נלחם ולא נותן לאף אחד להגיד לך שזה לא יקרה. במקור ירמה חונקת את חואן בעלה אבל אני לא אגלה מה הסוף פה. אני מגלם את ויקטור האקס שלה שבא לעבוד איתה במשרד אחרי 10 שנים שלא נפגשנו".

השפה הבימתית של רול ("הורים איומים", "בית ברנרדה אלבה", "אלוהי הקטל") ייחודית וגם הפעם עולה המחזה הריאליסטי על במה מסוגננת. "גדי רוצה לתת לקהל תחושה שאנחנו סוג של בובות בתוך ניסוי. היריון זה הדבר הכי אנושי שיש ולקחת את זה למקום סינתטי זה מאוד מעניין, חם ועמוק".

עד כמה החזרות עזרו לך לעבור את התקופה הזאת?

"עזרו מאוד. אנחנו מתעסקים בהצגה בעקרות וזה נושא כל כך עמוק בחוויה האנושית, אז זה נתן פייט לצעקות ולעדכונים שבחוץ. זה כמובן נכנס לנו לחזרות בימים הראשונים, הרגשנו שאנחנו בחלום בחדר החזרות ואז יוצאים להפסקה בחוץ וישר מתעדכנים במה שקורה".

במצב כזה אתה מרגיש אחרת מכולם?

"לא. אני נמצא במקום הזה וחווה את המלחמה פה. מיכל עוזיאל אמרה לי ביום הראשון 'תגיד כל מה שאתה רוצה ותביע את עצמך', ובעצם שחררה אותי מהמקום של הלהיות 'הערבי' בקאסט, ומה הוא חושב. בסופו של דבר אנחנו נמצאים באותה סירה".