תום שובל: "אני אסרטיבי במקומות הלא נכונים"

תום שובל

גיל: 41 • מקום מגורים: תל אביב

• מצב משפחתי: נשוי + 1

• תסריטאי ובמאי (הסרט "הנוער", הסדרות "הד קולך" ו"הכל כישוף"). סרטו "הסירו דאגה מלבכם", זוכה פרס הסרט הטוב בפסטיבל ירושלים (2021), מוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע, בהשתתפות ברניס בז'ו, יובל מנדלוביץ', אנה סטפן, דניאל ברוסובני, הילה כהן וזאב טנא

איפה אנחנו תופסים אותך?

"כרגע בצילומים בבת ים לסרט חדש 'חיים ללא כיסוי' עם דאנה איבגי ומנשה נוי. על בחורה בשם ליבי שבורחת ממוסד לתשושי נפש ומחפשת אחרי אח שלה שחתם עליה אפוטרופסות והשאיר אותה כלואה במוסד".

איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?

"בגרציאני בכיכר מסריק. אספרסו כפול ארוך".

עם מי היית רוצה לשבת על בירה?

"עם הבמאי והתסריטאי פרנסואה טריפו ועם סרג' דאני, תיאורטיקן של קולנוע שאני מעריץ. הייתי מדבר איתם על קולנוע ומרגיש כאילו קולנוע עדיין קורה. יש תחושה קצת שכל השיח על קולנוע הולך ומצטמצם, וגם הצפייה בסרטים נראית אפילו ארכאית, אבל אני עדיין שם. הייתי מדבר איתם על סרטים שאף אחד אחר כנראה לא ראה חוץ מהם ונטען תשוקה שאני לא מצליח למלא כרגע".

על מה אתה עובד עכשיו?

"בפוסט פרודקשן של 'היד של קטיה', סרט קצר שמתרחש כולו על מנוף ומספר על מנופאית במשמרת עבודה (אנסטסיה פיין). בנוסף, כתבתי את התסריט לסרט 'יוני אפס' של הבמאי האמריקאי ג'ייק פאלטרו (אח של גווינת’) ובו שלושה סיפורים מאחורי הקלעים של משפט אייכמן בישראל בשנות ה־60. הוא מתרכז בברגים הקטנים שהפעילו את המשפט: הבונים של התנור שאמור לשרוף את הגופה, אחד החוקרים והשומר ששומר עליו בכלא. הפקה אמריקאית שצולמה בישראל בעברית, עם ג'וי ריגר, תום חגי, יואב לוי, צחי גראד עמי סמולרצ'יק ועוד".

מה השריטה שלך?

"אין לי רישיון נהיגה. לכל המשפחה שלי אין רישיון: לא להורים, לא לאחי, ואם אני זוכר נכון, גם לסבא וסבתא שלי לא היה, אז נולדתי לתוך זה. אף פעם לא התעורר בי הצורך ואני חושב שזה קצת עזר לי כי הרבה מהסיפורים לסרטים ולסדרות שלי אני אוסף בתחבורה ציבורית".

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

"'תמיד תספר לניצבים מה הסיפור של הדמות שלהם בסרט', אל תזניח את הניצבים".

איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?

“אני אוהב ללכת עם הבת שלי להורים שלי בבית שגדלתי בו בפתח תקווה ומרגיש שאני בסרט איטלקי, סוגר מעגלים".

באילו נסיבות יוצא לך לשקר?

“אצל רופאים. איכשהו אני רוצה להראות להם שאני בסדר, שאני בריא, אז לפעמים כשהרופא שואל 'אתה מרגיש טוב? אתה משתעל?', אני עונה, 'כן, לא נורא משתעל'. אני אוהב להראות להם שאני מרגיש הרבה יותר ממה שאני באמת".

מי בעיניך האדם הכי סקסי?

"אשתי נועה פרידמן. אני חושב שהיא אייקון של יופי ואדם מדהים וחכם בלי קשר".

איפה הכי היית רוצה לגור?

"באיסטנבול. זו עיר מדהימה. יש לי קצת שורשים טורקיים אבל זה ממש לא העניין. יש משהו בעיר הזאת, מין שילוב כזה בין המערב והמזרח, בין קודש לחול, הכל מתחבר לאיזה יופי שקשה לדמיין אבל קצת מרגיש שאתה נוגע בערש הציביליזציה. וגם האוכל שם מדהים".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?

"הייתי רוצה להיות יותר אסרטיבי. אני אסרטיבי אבל במקומות הלא נכונים. אני מוצא את עצמי מתבטל בפני נותני שירות כמו בסופר או מלצרים, ישר אני מרגיש הזדהות גדולה איתם והייתי רוצה לקבל יותר שליטה על החיים ופחות להזדהות עם כולם כל הזמן".

על מה יש לך רגשות אשם?

"כשנועה נכנסה להיריון יצאתי לצלם סדרה והיינו בטוחים שנסיים בסוף ההיריון ואז נלך ללידה יחד. בגלל הקורונה הדברים השתבשו ועשרה ימים אחרי הלידה חזרתי לצלם. עד היום יש לי רגשות אשם חזקים מאוד על זה. הרגשתי ששתיהן לבד שם בבית".

מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?

"אחד הדברים הכי מדהימים שקרו לי זה שהלכתי לראות את הסרט הראשון שלי 'הנוער' מוקרן בקולנוע פילמוטק בפריז. הדבר השני הוא שהקרנתי סרט קצר בפסטיבל בהמפטון וגיליתי שרוברט אלטמן היה באולם וצפה. אחרי זה הוא גם בא ואמר שאהב ונתן לי עצה, שהדמויות שלי צריכות להיות יותר סטלניות".

מה מפחיד אותך?

"הישרדות כלכלית. תמיד, ובעיקר בתקופה הזאת".

מה עושה אותך מאושר?

"אני סינפיל מהתחלה ועד הסוף אז כשסרט שראיתי משנה לי את התודעה, כשאני נכנס לסרט ויוצא אחר. פעם אחרונה זה קרה לי ב'אנט' של לאו קראקס".

מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?

"שיחות שיש לי עם אח שלי דן. כל כך עמוק שאי אפשר לתמחר את זה".

מי האמנים שהכי השפיעו על יצירתך?

"שנטל אקרמן, סמואל בקט, אלן קלארק, לואיס בונואל, דיוויד לינץ'".

אם לא היית במאי ותסריטאי מה היית עושה?

"אני מניח שהייתי מנסה לכתוב ספרות. אני אומר את זה בזהירות כי זה נראה לי משהו שמימי כמעט, דרגה אחרת של כתיבה. או שאני מניח שהייתי לומד או מלמד או מתעסק בהיסטוריה".