איחוד הליכים משפטיים המתבררים בבתי משפט שונים בתוך תחומי מחוז אחד – לקונה בתקנות סדרי הדין החדשות

תקנות סדרי הדין האזרחי החדשות נכנסו לתוקפן בשנת 2021, ויצרו שינויים לא מעטים בסדרי הדין התקפים בהליכים אזרחיים. לצד יתרונות מסויימים בקובץ התקנות החדש והמקוצר, נראה כי בהקשרים מסוימים הוא סובל, בין היתר, מחקיקת חסר או מלקונות שעשויות לעורר קשיים עבור המתדיין בבית המשפט.

דוגמא אחת לביקורת אשר יש מקום, לדעתנו, להפנות למחוקק המשנה, נוגעת לנושא של איחוד הליכים משפטיים התלויים ועומדים בבתי משפט שלום שונים, באותו מחוז.

מצב נפוץ הוא שבעל דין אחד מנהל מספר הליכים דומים בבתי משפט שונים. לעיתים ינהל בעל דין אפילו מספר רב מאוד של הליכים שעניינם דומה, אם אופי משלח ידו הוא כזה ש"מזמין" ניהול הליכים משפטיים מול תובעים רבים, מסיבות מוצדקות או שאינן מוצדקות.

במצב כזה, עשוי להיות ערך ותועלת באיחוד ההליכים תחת קורת גג אחת, היינו בפני שופט אחד אשר יכריע באופן מאוחד בכל השאלות העובדתיות והמשפטיות המשותפות לכלל ההליכים. ואולם בעוד שהתקנות בנוסחן הישן העניקו פתרונות מלאים לכל סוגי המצבים שעשויים להתעורר בהקשר זה, דווקא התקנות החדשות יצרו לקונה, ואי בהירות, כפי שנבהיר בהרחבה במאמר זה.

התשתית הנורמטיבית להעברת הליך מבית משפט לבית משפט – כלל הוראות הדין הרלוונטיות ערב שינוי התקנות

על מנת להציג תמונה מלאה, נתייחס תחילה אף להוראות הדין המתייחסות להעברת הליך בודד מבית משפט לבית משפט (בלא שיש צורך לאחדו עם הליך אחר).

בעל דין המעוניין בהגשת בקשה להעברת הליך מבית משפט למשנהו, מסיבותיו (וללא קשר לקיומו של הליך תלוי ועומד) כפוף להוראות הדין הבאות, הקבועות בחקיקה ראשית.

על העברת הליך מבית משפט שלום, לבית משפט שלום, בתוך מחוז אחד, חל סעיף 49(א) לחוק בתי המשפט:

נשיא בית משפט השלום רשאי להורות שהליך מסוים שהובא או שיש להביאו לפני בית משפט שלום במקום פלוני וטרם החל הדיון בו, או שענין שהוחלט בו על פסלות שופט, בין שהחל הדיון בו ובין שטרם החל הדיון בו, יהיה נידון בבית משפט אחר הנמצא באזור שיפוט שבו הוא מכהן כנשיא, וכן רשאי הוא להורות כאמור לגבי סוג מסוים של הליכים אזרחיים והליכים בעבירות תעבורה.

ניתן לראות כי המחוקק הקנה את הסמכות המדוברת לנשיא בית משפט השלום, והכפיף אותה לתנאי של אי תחילת הדיון, וכן להוראות נוספות הנקובות ביתר חלק הסעיף.

לעומת זאת, על העברת הליך מבית משפט שלום, לבית משפט שלום, בין מחוזות שונים, או על העברת הליך מבית משפט מחוזי לבית משפט מחוזי אחר, חלות הוראות סעיף 78(א) לחוק בתי המשפט:

הליך מסוים שהובא או שיש להביאו לפני בית משפט מחוזי או בית משפט שלום במקום אחד, רשאי נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר של בית המשפט העליון שהוא הסמיכו לכך להורות שיהיה נידון בבית משפט של אותה דרגה במקום אחר; ובלבד שלא תינתן הוראה לפי סעיף זה לאחר התחלת הדיון אלא בהסכמת השופט שהחל לדון בו.

עו"ד הדר וייס | צילום: רז רוגובסקי

הפעם הקנה המחוקק את הסמכות לנשיא בית המשפט העליון, כאשר אף שיקול דעתו כפוף במידת מה לשלבו של הדיון, וכן לשיקולים והוראות נוספות הקבועות בהמשך הסעיף.

יוער כי הוראות דין אלו, הקבועות בחקיקה ראשית, לא השתנו ולפיכך הן חלות אף היום.

הוראות הדין שכן השתנו, נוגעות כאמור לאיחודם של הליכים משפטיים שעניינם דומה.

במצב שקדם לשינוי התקנות, חלו הוראות הדין שלהלן.

בעל דין שהיה מעוניין לאחד הליכים שונים המתבררים באותו בית משפט, נדרש לתקנה 520 לתקנות הקודמות:

ענינים אחדים התלויים ועומדים בבית משפט אחד וכרוכות בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה, רשאי בית המשפט או הרשם, לפי שיקול דעתו, להורות על איחודם, בין לפי בקשת אחד מבעלי הדין ובין מיזמת עצמו, ובתנאים שייראו לו.

לעומת זאת, איחוד הליכים המתנהלים בבתי משפט שונים, הוסדרו באופן כולל (היינו בלא הבחנה בין עניינים המתבררים במחוזות שונים, לבין כאלה המתבררים במחוז אחד) בתקנה 7 לתקנות הקודמות:

הוגשו תובענות בנושא אחד לבתי משפט אחדים בעלי אותן סמכויות, יקבע נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר של בית המשפט העליון שהוא הסמיכו לכך למי מבתי משפט אלה השיפוט ולאותו בית משפט יהיה לפי זה שיפוט ייחודי והתובענות שבשאר בתי המשפט יועברו לבית המשפט האמור ויידונו בו במאוחד.

כלומר, בעל דין שהיה מעוניין לאחד הליך המתנהל בבית משפט השלום בבאר שבע, עם הליך משפטי המתנהל בבית משפט השלום בעכו (המצויים כידוע במחוזות שונים) בדרך של העברת ההליך מבאר שבע לעכו, היה נדרש להסתמך על תקנה 7. בנוסף על כך, בעל דין שהיה מעוניין לאחד הליך המתנהל בבית משפט השלום בקריות, עם הליך משפטי המתנהל בבית משפט השלום בחיפה (המצויים שניהם במחוז חיפה), היה מקבל אף הוא את המענה באמצעות תקנה 7.

בהערת אגב נראה, כי מצב הדברים הנ"ל יצר פרדוקס מסוים, במובן זה, שחקיקת המשנה העניקה סמכות רחבה יותר מזו שבכוחה של החקיקה הראשית להעניק. שהרי, העברת הליך בודד מבית המשפט בבאר שבע לבית המשפט בחיפה, נזקקה לחקיקה ראשית, והוכפפה לתנאי הקשור בשלב הדיון. ואולם איחוד הליך המתנהל בבית המשפט בבאר שבע עם הליך אחר המתנהל בחיפה, באופן שמחייב גם כן את העברת ההליך הדרומי לחיפה, מוסדרת בחקיקת משנה. כלומר, בעוד שהחקיקה הראשית מאפשרת לבצע פעולה אחת בלבד, ואף זאת כפוף לתנאי, הרי שחקיקת המשנה אפשרה לבצע שתי פעולות; גם את הקבוע כבר בחקיקה הראשית (העברת הליך), וגם פעולה שניה, נוספת (איחוד ההליך עם הליך שני), והכל ללא הכפפה מפורשת לשלב ההליך.

על כל פנים, התקנות החדשות שינו את הוראות הדין הרלוונטיות לאיחודם של הליכים, ויצרו חוסר סימטריה תמוה שנעמוד עליו.

איחוד הליכים משפטיים שעניינם דומה - המצב החדש

ואולם, מאז תיקון סדרי הדין, חלות ההוראות שלהלן.

איחוד הליכים משפטיים המתבררים באותו בית משפט, מוסדר בתקנה 40(א). תקנה זו דומה לתקנה 520 שחלה ערב השינוי, ואף היא מקנה את הסמכות לשופט היושב בדין.

בית המשפט רשאי להורות על איחוד הדיון בתובענה הנדונה לפניו עם תובענה התלויה ועומדת באותו בית משפט, אם סבר שיש בדבר כדי לייעל ולפשט את ההליכים או למניעת תוצאות סותרות; החל שופט אחר לדון בתובענה שמבקשים לאחדה, ניתן לאחדה רק בהסכמתו.

יתר נושא איחוד ההליכים הוסדר בתקנה 40(ב), ואולם בשונה מתקנה 7 בנוסחה הקודם, תקנה 40(ב) מתייחסת לאיחוד הליכים המתנהלים במחוזות שונים, בלבד.

הוגשו תובענות בנושא אחד לבתי משפט אחדים של אותה דרגה במחוזות שיפוט שונים, יחליט נשיא בית המשפט העליון, או שופט אחר של בית המשפט העליון שהוא הסמיך לכך, למי מבתי משפט אלה יהיה שיפוט ייחודי והתובענות שבשאר בתי המשפט יועברו לבית המשפט האמור ויידונו בו במאוחד.

כלומר, התקנות החדשות מעניקות סיוע לבעל דין המעוניין לאחד הליך המתברר בבאר שבע עם הליך המתברר בחיפה, ואולם באופן תמוה אין בהן כל מענה לבעל דין המעוניין לאחד הליך המתברר בבית המשפט בקריות, עם הליך דומה המתברר בחיפה (הליכים התלויים ועומדים במחוז אחד). בעל דין כזה יצטרך להגיש בקשה מסורבלת, המושתתת על שני נדבכים, או שני שלבים: 1. העברת ההליך מבית המשפט בקריות לבית המשפט חיפה מכוח החקיקה הראשית (הכפופה בין היתר לשלבו של ההליך בקריות); 2. לאחר העברת ההליך, איחוד שני ההליכים בחיפה, כשני הליכים המתנהלים "באותו בית משפט" מכוח חקיקת המשנה העדכנית. למותר לציין כי סרבול זה רק מתעצם ומסתבך מקום שמדובר על איחוד הליכים רבים, ולא על איחוד שני הליכים בלבד.

לטעמנו, מצב דברים זה תמוה ואינו רצוי. שהרי אם ניתן, באמצעות הפעלת תקנה פשוטה, לאחד הליכים המרוחקים 200 קילומטרים זה מזה, אך מתבקש הוא, מקל וחומר, שניתן יהא לאחד בקלות שני הליכים שרק כביש עוקף קריות מפריד ביניהם. ואולם דווקא המצב השני, הפשוט יותר, נותר ללא מענה ברור.

בכלל, אין זה ברור מדוע התקנות החדשות אינן "מכסות" את כלל שטחן של התקנות הישנות. אם טרח מחוקק המשנה להסדיר איחוד של הליכים המתנהלים במחוזות נפרדים, מדוע לא ישלים את המשימה ויטפל גם באיחודם של שני הליכים המתנהלים בבתי משפט סמוכים. האנומליה הנ"ל תמוהה במיוחד שעה שהתקנות החדשות יצרו אותה באופן מפורש, מתוך הדגשה כי תחולת התקנה העדכנית רלוונטית אך ורק (ובדווקא, משום מה) לאיחוד הליכים המתנהלים במחוזות שונים. כלומר, הלקונה ביחס לאיחוד הליכים במחוז אחד, היא לקונה שנוצרה באופן "מודע".

לעמדתנו, טוב יעשה בית המשפט, אשר טרם אמר דברו בנושא, אם ירחיב את גבולן של התקנות על דרך הפרשנות. כך למשל, ניתן להעלות על הדעת פרשנות מרחיבה לתקנה 40(א), כך שהליכים המתבררים "באותו בית משפט" ייחשבו להליכים המתבררים באותו סוג בית משפט ברחבי המחוז, ולאו דווקא הליכים המתבררים באותו בית משפט ממש. תחת פרשנות כזו, יהא השופט הדן בהליך המתברר בקריות, מוסמך להורות על איחודו עם ההליך בחיפה באמצעות הפעלת תקנה 40(א). ברם, גם פרשנות כזו לא תהא חפה מקשיים, שכן בכך יימצא הפרשן מעניק לתקנה 40(א) כוח הגובר על החקיקה הראשית – זו המעניקה את הסמכות להעתיק הליך משפטי בודד מבית משפט שלום לבית משפט שלום אחר, לנשיא בית משפט השלום (בדומה לביקורת שהשמענו על תקנה 7 כנוסחה הקודם). על כל פנים, בראש ובראשונה טוב יעשה מחוקק המשנה אם יתן דעתו לסוגיה זו ויתקנה.

מאת עו"ד הדר וייס, מחלקת ליטיגציה מסחרית, מחלקת תחבורה ומחלקת איסור הלבנת הון, סלומון ליפשיץ ושות'

d&b – לדעת להחליט