מערכת הרפואה על שולחן הניתוחים: "פוליטיקה פנימית ומלחמות אגו על גב החולה"

ד"ר אבי רובינשטיין עבד עשר שנים כרופא לאחר שהתמחה בנוירוכירורגיה. שנתיים הוא השתלם במונטריאול ובבתי חולים נוספים בניו יורק ובדרום אפריקה. הניסיון ההשוואתי שרכש בחו"ל לא ממש מחמיא מבחינתו לרפואה הישראלית. הניסיון הזה חידד עבורו את ההבדלים, ולבסוף הפך אותו לאחד הבולטים ממבקריה ותובעיה של הרפואה הישראלית. "גיליתי עד כמה העבודה הרפואית רוויה בפוליטיקה פנימית ובמלחמות אגו המתנהלות על גבו של החולה", הוא כותב בספרו החדש "הניתוח הצליח החולה מת – רשלנות רפואית ותוצאותיה". עוד ציין שם: "ביום אחד של כעס ושל ויכוחים גמלה בלבי ההחלטה ללמוד משפטים ולפעול נגד מקרים של רשלנות רפואית. זה בפירוש לא היה חלום חיי, אבל הוא נבע ממה שראיתי יותר מדי".

הספר הוא כתב אישום חריף נגד מערכת הרפואה בישראל. האקטואליה מאפשרת סוג של השוואה למערכת המשפט. רופאים, כמו שופטים, הם חורצי גורלות ואחראים בדיני נפשות. הממצאים שהם קובעים, האבחנות, המסקנות ותוצאות הטיפול הם דרמטיים לקליינטים שאתרע מזלם להיקלע להכרעותיהם. מצד אחד הם בני אלים, מצד שני תמיד יימצאו מי שיהיו מוכנים לקרוע אותם לגזרים. רובינשטיין מתמחה בפרטי הפרטים של פגמי מערכת הבריאות שאותה הוא מבקר. אבל להבדיל מאלה שכיום מבקשים להרוס את המערכות שהם מבקרים, רובינשטיין, לטעמי, באמת מבקש לתקן אותה. בקיאותו המקצועית, ברפואה ובמשפט, הופכת אותו למבקר אפקטיבי במיוחד, למנתח ללא הרדמה.

התיקון הביקורתי הזה משתקף בספר שמציג מקרים רבים של מחדלים ורשלנויות רפואיות שהגיעו לטיפולו ולייצוגו של עו"ד ד"ר רובינשטיין (כמובן בשינוי שמות החולים והרופאים המעורבים באירועים השונים). בחרתי שלא להתמקד בסיפורים הרפואיים אלא בשלוש תובנות כלליות שנפרסות על המאקרו להבדיל מהמיקרו.

"נדמה כי אין דבר מתועב בעיני חלק מהרופאים יותר מעורכי דין שמתמחים ברשלנות רפואית. ומאחר שבאתי מקרבם, הרי אני בחזקת ברוטוס או יוספוס פלאביוס. מבחינתם אין מחילה על כך. אין הם חוסכים ממני ומחבריי, מייצגי נפגעי הרשלנות הרפואית, אמירות קשות", כותב רובינשטיין שממסגר ללא משככי כאבים את היחסים הקשים בין התובעים לנתבעים בתיקי רשלנות רפואית. אבל הוא מוצא נקודת זכות באיבתם של הרופאים כלפיו - גריעת כספי הפיצויים מתקציב בית החולים. "קיימת אנומליה איומה", הוא מסביר, "הקובעת שסכום הפיצוי הניתן לנפגעי רשלנות רפואית בבתי החולים הממשלתיים יוצא ישירות מתקציב בית החולים. מדובר בתופעה חלמאית של ממש. כך נוצרת משוואה בלתי נתפסת: פיצוי כספי למי שנפגע בעבר מרשלנות יבוא על חשבון תרופות לחולים בהווה". כלומר נפגעי העבר יפוצו על חשבון נפגעי ההווה והעתיד. התוצאה, מסביר רובינשטיין, היא ש"מנהל בית חולים, הדואג בכנות לתקציב בית החולים, יילחם שלא לפצות. מסיבה זו יהיו גם רופאים שיימנעו מלדווח על מחדלים שמתגלים רק כעבור כמה שנים. מי שיוצא מפסיד הוא כמובן ציבור החולים בהווה".

ד"ר אבי רובינשטיין. פרסם מאמר ביקורת על אחיו, אליקים רובינשטיין | צילום: ישראל הרר

זהו כמובן לא ההסבר היחיד להתנגדות רופאים להעיד נגד חבריהם. ישנה גם הקולגיאליות, הרצון שלא לחסל קריירה, לא להיחשף לנידוי ו"נקמה" ביום סגריר מבחינתם. וכל אלה נפרסים מעל הסירוב של מרבית הרופאים לספק לתובעי רשלנות רפואית חוות דעת נגד קולגות.

בישראל, טוען המחבר, קיים איפול על ממדי התופעה. נתוני הרשלנות הרפואית שהם בידי המדינה וחברות הביטוח המייצגות את הרופאים אינם מפורסמים. "לעומת זאת", מבהיר רובינשטיין את אחד ההבדלים בינינו לבין חו"ל, "בארה"ב חוקרים גורמי רפואה את הנושא ומפרסמים נתונים". והתוצאות קשות. "לפני כמה שנים", הוא כותב, "דווח כי סיבת המוות השלישית בארצות הברית היא רשלנות רפואית, אחרי מחלות קרדיווסקולריות (כלי דם) בלב ובמוח ואחרי מחלות ממאירות (סרטן). בכל שנה מדווחים בארה"ב כ־350 אלף מקרי מוות בעקבות רשלנות רפואית. זהו מספר עצום. בהקבלה והתאמה מספרית לישראל – 10,000 מקרים בשנה אצלנו. ומה בנוגע לנפגעי הרשלנות שנותרו בחיים אך סובלים מנכויות קשות? את מספרם של אלה לא נדע".

כריכת הספר. כתב אישום חריף

רובינשטיין הוא אחיו הצעיר של המשנה בדימוס לנשיאת העליון אליקים רובינשטיין. "מלחמת אחים" פרצה בין השניים כשהאח־השופט באחד הערעורים שדנו ברשלנות רפואית יצא חוצץ נגד התופעה שכל צד מביא חוות דעת רפואית שתתמוך בעמדתו, ותסתור את הצד השני. "אין בר־דעת יכול שלא להתרשם בתיקים רבים כי תוכן חוות הדעת קשור במזמין", קובע האח־השופט, שמסביר כי השכל הישר מתקשה לקבל "שרופא אחד ישקיף על המשיב, רחמנא ליצלן, כמעט כשבר כלי, ואילו האחר יציג אותו כאדם מן היישוב הכשיר לעבודה במידה רבה מאוד". מסקנת השופט היא שניתן להסתפק בחוות דעת של מומחה אחד, ניטרלי, מטעם בית המשפט. מומחה שממונה בידי בית המשפט ומחויב לו ולא למי מהצדדים.

האח־עורך הדין החליט, יחד עם שותפו שמואל יקירביץ ועו"ד אביחי דר, לפרסם מאמר ביקורת על עמדת אחיו השופט. "צר לנו לראות", כתבו, "כי בית המשפט העליון הצטרף לגל העכור הנוכחי המתרגש על רופאים הכותבים חוות דעת בתיקי רשלנות רפואית נגד רופאים אחרים ומכנה אותם 'שכירי חוות דעת'". והוא מסביר שהמומחה הניטרלי הוא בשורה גרועה לתובע: "לדעתנו, במינוי מומחה מטעם בית המשפט בתיקי רשלנות רפואית לעניין האחריות, התוצאה מבחינת התובע יכולה להיות הרת אסון. גישה זו חותרת תחת העיקרון הבסיסי של שיטת המשפט שלנו, השיטה האדוורסרית, שלפיה כל צד מושך לכיוון האמת שלו והשופט מתבקש להכריע בין האמיתות".

האח־השופט לא ממש התרשם מעמדת האח־עורך הדין, אבל בפרשה נוספת שבה חזר שוב על עמדתו ששוללת את חוות הדעת המוזמנות טרח לציין כי יש החולקים על דעתו, והפנה למאמרם של שלושת החולקים.

תופעה שתופסת תאוצה, בעיקר בציבור החרדי, היא של הרבנים־היועצים הרפואיים. רבנים שאינם רופאים, אבל מתערבים כאשר החולה שנמנה עם צאן מרעיתם לא מוכן לאשר לרופאיו לטפל בו ללא אישור הרב. "השפעתם עלולה להיות מסוכנת", טוען רובינשטיין, יהודי מאמין וחובש כיפה בעצמו, "בייחוד כאשר במקרי חירום הטיפול מתעכב מאחר שממתינים למוצא פיו של אותו רב־יועץ רפואי".

האם ניתן יהיה להאשים את הרב ברשלנות ולהגיש נגדו תביעת נזיקין בגין ייעוץ שגרם נזק? שואל רובינשטיין בספרו ומשיב בחיוב. אלא שבית המשפט העליון קבע אחרת. הורים החליטו להמשיך בהיריון בסיכון גבוה ללידה מוקדמת ולנכות נוירולוגית קשה. זאת לאחר שנועצו ברב, שהמליץ בניגוד לעצת הרופא. לצער המשפחה הסיכון התממש, אך שופטי העליון נמנעו מלהטיל על הרב אחריות. ולמה? מפני שהרב אינו רופא, ולא היה צריך להקשיב ולסמוך על עצתו הרפואית.

הרב שלמה דיכובסקי, לשעבר דיין בבית הדין הרבני הגדול, ומי שהיה מועמדו של אהרן ברק לבית המשפט העליון בשנות התשעים, פרסם עמדה הלכתית מנחה למקרה חירום כשלרופא נותר חלון הזדמנות קצר ביותר לביצוע פרוצדורה מצילת חיים. "כשם שאין הרופא והחולה בעלים על גופו של אדם, כך גם הרב אינו בעלים עליו", כתב דיכובסקי. "מאז חלפה תקופת הנביאים נותרה רק המצווה לשאול ברופאים. לא מצאתי שמצוות 'עשה לך רב' דוחה פיקוח נפש".