הדרך לטפל בשחיתות היא לייעל את הבירוקרטיה

השחיתות הציבורית במדינת ישראל זוכה לתשומת לב תקשורתית וציבורית רבה. מאז פרשת הולילנד, וגם לפני כן, הרבה מפרשות השחיתות שנחשפות עניינן בשחיתות ברשויות מקומיות בכלל, ובתחום התכנון והבנייה בפרט. למרות שרשויות האכיפה מודעות לכך שתחום התכנון והבנייה מועד לפורענות בכל הקשור לשחיתות וטוהר המידות, ולמרות היקף החקירות הגדול בתחום זה, לא נראה שמספר מקרי השחיתות מתמעט, ההפך הוא הנכון.

עיתונאים וארגונים אזרחיים רבים הנאבקים בשחיתות מטיפים רבות לשקיפות שכוללת, בין היתר, את הידוק וחיזוק הרגולציה, והגברת הפיקוח של שומרי הסף. אלא שדווקא הבירוקרטיה המסועפת והמרובה, זו שאמורה להיות חסם לשחיתות, הופכת לעיתים רבות דווקא לקרקע פורייה שמעודדת את השחיתות.

עודף בירוקרטיה ועודף שומרי סף, מביאים לכך שכל הליך פשוט ושגרתי, הופך למפלצת בירוקרטית מסועפת וארוכה. כל הליך פשוט להוצאת היתר בנייה מחייב את מבקש הבקשה לדרך ייסורים של אישורים, חתימות, מסמכים והגשות שעשויה להימשך שנים רבות ולעתים עשורים.

יותר מזה, כל פונקציונר, שרואה עצמו שומר סף, מרגיש שהוא צריך להראות שהוא אינו חותמת גומי, גם במקרים שאין באמת צורך בשמירה הדוקה. כלומר, לפקיד יש תמריץ להצדיק את קיומו, ולא משנה כמה זמן תארך הבדיקה שהוא נוקט בה. מצד שני, אין לו תמריץ לקדם פרויקט בפרק זמן סביר.

התוצאה היא ריבוי בירוקרטיה, שמובילה להתארכות ההליכים, דבר שמייצר קושי לקדם מיזמים. יזמים רבים בתחום הנדל"ן עוסקים לילות כימים באסדרה בירוקרטית, במקום להשקיע את מרצם וממונם בבנייה הפרויקטים עצמם.

התוצאה של עודף הבירוקרטיה, היא שיזמים וקבלנים נדרשים, ממש חייבים, להעסיק גורמים שונים ולשלם כספים כדי לתמרץ את המערכות הבירוקרטיות כדי שהן יעשו את מה שנדרש מהן. אותם יזמי נדל"ן לא דורשים ומתאמצים לקבל זכויות שלא מגיעות להם בדין, ולא מבקשים לקבל אישורים כדי שיוכלו לבצע פעולות שאסור להם לבצע – כל שהם מבקשים הוא שההליך התכנוני הרגיל והשגרתי יתקדם בקצב משביע רצון. דוגמה לכך, היא עניינו של ראש עיריית רמת גן, צבי בר, שהורשע בקבלת שוחד, הגם שנקבע בפסק הדין שהפרויקטים שהוא סייע לקדם היו ראויים בראי האינטרס הציבורי.

לריבוי הבירוקרטיה יש השלכה ישירה על כל אחד ואחד מאיתנו, בראש ובראשונה בכל הקשור ליוקר המחיה. לכל פרויקט שמתעכב יש מחיר; לכל הליך שנדחה יש מחיר. והמחיר הזה מושת בסוף על הצרכן הסופי. על כולנו.

בהחלט יתכן כי מחיר השחיתות הוא נמוך יותר מאשר מחיר הבירוקרטיה וריבוי שומרי הסף.

פרופ' רון שפירא כתב מאמר מוכר וידוע שמתאר שתי עיירות – אחת שוממת וריקה מעשייה והשנייה שוקקת חיים. בעירייה השוממת חיים אנשים שומרי חוק, שלא הצליחו לקדם פרויקטים בדרך המלך; לעומת זאת, בעיירה שוקקת החיים, פעלו אנשים בצורה מושחתת כדי לזרז ולתמרץ את המערכות הבירוקרטיות ובכך הצליחו לקדם פרויקטים שהמריצו את הכלכלה בעיירה.

אני חלילה לא מעודדת שחיתות. להיפך. אני רק חושבת שמערכת אכיפת החוק צריכה "להחליף דיסקט". חקירות אינסופיות של שחיתות ברשויות המקומיות לא פותרת את הבעיה מהשורש. היתושים ימשיכו להיהרג אבל גם ימשיכו להתרבות. אם נייבש את הביצות, נייצר מצע בירוקרטי סביר והגיוני, כזה שבו אפשר יהיה לקדם פרויקטים, לקבל היתרים ולהשיג זכויות בפרק זמן תחום וסביר – לא יהיה צורך במעאכרים, לא יהיה כל יתרון ליד רוחצת יד ולא תהיה כל תועלת בתשלומי שוחד.

אם יוגדרו מועדים ברורים לקבלת היתרים (כפי שנקבעו בשנים האחרונות בחוק מועדים ברורים לקבלת החלטות על ידי רשויות האכיפה – מועדים שאי עמידה בהם מובילה לסנקציות שונות), ואם תיעשה חשיבה מחודשת ביחס לצורך בכל הליכי האישורים וההגשות בתחום התכנון והבנייה – ניתן יהיה לקדם הליכים בתקופות זמן תחומות וסבירות, ולא יעוכבו עוד הליכים שלא לצורך.

בירוקרטיה עודפת היא מצע לשחיתות. במקום להעניש את מי שנאלץ להיאבק בבירוקרטיה (גם אם בדרכים לא לגיטימיות), יש לראות איך מתירים את הסבך הבירוקרטי. ככל שנמעיט בבירוקרטיה, גם הצורך לפעול בדרכים יצירתיות (ולעיתים פסולות) יפחת. כך נוכל למגר באמת את השחיתות, וגם להקל על יזמים להוציא פרויקטים לשוק בזמן קצר יותר תוך הפחתת העלויות מהציבור כולו.

עו"ד נועה מילשטיין היא שותפה במחלקת הליטיגציה משרד חדד רוט שנהר ושות', ומייצגת בין היתר בתיקי צווארון לבן.