חג האביב: סרטים מומלצים מפסטיבל דוקאביב

״מכתב לעורך״

אלן ברלינר

סרט מקסים, מרגש ומעורר השתאות שהוא כולו קולאז׳ עצום ואובססיבי של תמונות, ומכתב געגוע לעיתונות הפרינט, ולרומנטיקה והנוסטלגיה שבקריאת עיתון המודפס על נייר, במה שנראה כמו עידן שמתקרב לסיומו.

הבמאי הניו־יורקי אלן ברלינר (״לא עסק של אף אחד״) חשף באחד מסרטיו הקודמים, ״Wide Awake״, את התחביב הכפייתי שלו לחתוך את התמונות מתוך גיליונות ״הניו יורק טיימס״ ולתייק אותן במגירות וקלסרים לפי נושאים. ״מכתב לעורך״ הוא התוצאה של שנות הליקוט, האיסוף והמיון האלה. 

בעבודת אוצרות ועריכה מבריקה ברלינר מציג את אוסף הצילומים שלו ועובר ביניהם באופן אסוציאטיבי לפי נושאי הצילום, או לפי אנקדוטות אישיות, והכל קשור לקשר שלו לחוויית קריאת העיתון בבוקר.

 חוויה שיש להניח שהיתה כה חשובה לו, שבאקט פטישיסטי הוא היה צריך להשאיר לעצמו מזכרת מהעיתון לפני שהוא זורק אותו לפח המיחזור. מתוך חוויית הקריאה האישית של ברלינר, וההתלהבות שלו מהצילומים של צלמי ״הניו יורק טיימס״, הוא מדבר על חשיבותה של עיתונות חופשית שמסוגלת לא רק לדווח אלא גם לשנות את השיח ואת סדר היום הציבורי. יש משהו מופלא ומופרע בסרט הזה, אבל האהבה שלו לעיתונים ולעיתונות הופכת אותו לסרט מרגש ורומנטי, שעדיין מאמין שגם באמריקה התקשורת יכולה להימצא בסכנת הכחדה, ושגם באמריקה עיתונות איכותית ולא פופוליסטית היא מצרך חיוני — גם מסיבות אסתטיות. 

צילומים: SANT AND USANT ,THE MATCH FACTORY ,RHONDA GRAAM ,CONNOR SMITH

״גונדה״

ויקטור קוסקובסקי

אם ראיתם את ״אקוורלה״, סרטו הקודם של הבמאי הרוסי ויקטור קוסקובסקי, אתם יודעים למה לצפות: סרט שכולו התבוננות מפעימה בטבע, ללא קריינות או מוזיקה, ורק עם צילום מרהיב ביופיו, שהשוטים הטובים שבו לוקטו אחרי "מסע ציד" של שעות צילום רבות. בסרט הקודם קוסקובסקי עסק במים, בסרט החדש הוא עוקב אחרי חזירה בשם גונדה, שבדיוק המליטה שגר של חזרזירים, ובשאר חיות החווה שחיות לצדה: תרנגולת קטועת רגל ושתי פרות. כבר מהשוט הראשון מתחוור שמדובר בסרט עם צילום יפהפה בשחור־לבן, וללא הקריינות המאפיינת סרטי טבע הסרט הזה נהפך כמעט לאבסטרקטי וחוץ מהמבט על חיי חיות החווה הוא גם מאפשר הרהור על המוסכמות שהתרגלנו להן בסרטי הטבע של דיוויד אטנבורו, שהופך את חיי הטבע לדרמה שיש מוסר השכל אנושי ואקולוגי לצדה. קוסקובסקי משליך את המלל הצדה ורק מאלץ אותנו להתבונן בהתנהגות החיות, ואם נמצא שם מטאפורות אנושיות — הרי שכולן פרי האסוציאציה הפרטית שלנו. 

״נוטורנו״

ג׳יאנפרנקו רוסי

עוד יוצר שעוסק בהתבוננות הוא הבמאי האיטלקי ג׳יאנפרנקו רוסי שבסרטו החדש הסתובב שלוש שנים במזרח התיכון על הגבול בין סוריה, עיראק ולבנון. אזורי מלחמה שבהם רוסי מחפש את חיי השגרה של אנשים שמתאוששים מהמוות שסביבם.  זה פורטרט אנושי, כמעט סטואי, שמצולם ביד עדינה ויציבה ומחפש דווקא את הרגעים הרכים. בידיו של יוצר אחר היו החומרים יכולים להפוך לכתבה על אזורי מלחמה מלווה בקריינות בומבסטית, אבל רוסי שומר על שתיקה סטואית, מה שהופך את הסרט הזה, כמו את סרטיו הקודמים, ליצירה אסתטית ואנושית הרבה לפני שהיא יצירה אקטואלית או פוליטית. באיטליה שיגרו אותו בשנה שעברה כנציג המדינה לאוסקר הזר. זה אומר משהו על מעמדו שם. ואם הזכרנו את סרטיו הקודמים, כדאי לשים לב: רוסי, שאמור להגיע כאורח הפסטיבל, יציג בו לא רק את סרטו החדש ביותר אלא גם מקבץ מסרטיו הקודמים, וכדאי מאוד להתוודע ליוצר יוצא הדופן הזה, שמצלם סרטי טבע על בני אדם. 

״טינה״

דן לינדסי וטי.ג׳יי מרטין

אם לא ראיתם את הסרט העלילתי שבו אנג׳לה באסט מגלמת את טינה טרנר או את המיוזיקל עליה בברודוויי, ואם לא קראתם את האוטוביוגרפיה שלה, מגיע עכשיו סרט תיעודי על טינה טרנר שאורז שוב את סיפור חייה, שהתחיל טראגי לפני שעשה תפנית ונהפך לסיפור על ניצחון, עצמאות והצלחה. טרנר בת ה־80 יושבת בביתה בשוויץ, ליד המקדש הבודהיסטי שבנתה לעצמה, ומספרת את סיפור חייה, המלווה במאות קטעי ארכיון ועשרות שירים.

היא נולדה בשם אנה בולוק ויצרה זוגיות מוזיקלית ובהמשך רומנטית עם אייק טרנר, ששינה את שמה לטינה, הפך אותה לכוכבת ובמשך שנים הכה והתעלל בה. אחרי שעזבה אותו זכתה בגיל 44 לקאמבק עם האלבום ״רקדנית פרטית״, שאותו היא מגדירה בסרט ״לא אלבום קאמבק — זה אלבום הביכורים שלי״.

 למעריצים זה סרט חיוני, עבור האחרים זו הקדמה נאה וחרוצה אך סטנדרטית שנראית כמו כל סרט תיעודי אחר על סופרסטארים. הסרט יוקרן בהמשך גם ב־yes דוקו ו־HOT.