"אני מקווה שבעקבות הסרט שלי יסלחו לברבי"

רגע לפני גיל 40, עם תינוק בן חמישה חודשים בבית ("טפשת היריון? יש דבר כזה! אני עוד שם") שהוא אח לבן 4, וערב השקת הסרט "ברבי" בתקציב 145 מיליון דולר בבימויה שמאיים להיות אחד מלהיטי הקיץ הגדולים בעולם, הגיעה גרטה גרוויג למפגש עם קהל בסינמטק הלאומי בלונדון, שם הקדישו לה רטרוספקטיבה מפוארת.

התוכנית כללה סרטים שלה כשחקנית, שאת חלקם גם כתבה, ושזיכו אותה בתארים כמו "נסיכת האינדי האמריקאי" ו"שגרירה אולטימטיבית של דור אבוד", למשל "פרנסס הא" ו"גרינברג", שבהם שכללה את דמות הצעירה המבולבלת והנוירוטית המסרבת להתבגר (היא מודה בפה מלא שדיאן קיטון ב"אנני הול" היא הגיבורה שלה). ב"גרינברג" פגשה את מי שיהיה בן זוגה ואבי ילדיה, התסריטאי והבמאי היהודי נואה באומבך. גרוויג ובאומבך נהפכו לפאוור קאפל רותח אחרי שבין היתר היו מועמדים בנפרד לאוסקר באותה שנה, הוא על "סיפור נישואים" (תסריט מקורי ובימוי) והיא על "נשים קטנות" (תסריט מעובד). "הודעתי לו חד־משמעית שאני מצביעה לסרט שלי ולא לסרט שלו", סיפרה גרוויג שובת הלב לקהל הלונדוני. "למרבה המזל שנינו הפסדנו, וחגגנו ביחד את ההפסד".

גרוויג היתה האשה החמישית בהיסטוריה בסך הכל שמועמדת לאוסקר על בימוי, עבור "ליידי בירד", סרטה הראשון כבמאית סולו. "ליידי בירד" ו"נשים קטנות" הוכרזו כסרטים מכוננים על התבגרות של נערות בארה"ב, ובשניהם בלט המגע המעודן והמתוחכם של גרוויג כיוצרת. מרגו רובי שמגלמת את ברבי (לצדו של ריאן גוסלינג בתפקיד קן) סיפרה שהציעה לגרוויג לכתוב ולביים את הסרט בגלל "השילוב המנצח שיש בסרטים שלה בין אינטלקט ורגש". גרוויג הרימה את הכפפה הוורודה: "אם יש לי מוטו בחיים, הוא משהו כמו: אם זה מפחיד אותך, את חייבת לעשות את זה. הפחד לא לעשות תמיד יותר גדול מהפחד לעשות, אז אני עושה", וגררה לפרויקט את באומבך, "האיש שדעתו הכי חשובה לי בעולם", כמעט בעל כורחו.

"ואז התחילו הסגרים של הקורונה ומצאנו את עצמנו לבד עם ברבי, שאומנם נחתה על הירח עוד לפני שנשים יכלו לקבל כרטיסי אשראי, אבל היא בכל זאת לא גיבורת־על ובקושי יש לה סיפור רקע, והיא בעצם מוצר צריכה שיצר תאגיד. שאלנו את עצמנו מה לעשות איתה. ההחלטה היתה ברורה מהרגע הראשון: אנחנו הולכים לעשות את הדבר הכי מטורלל שעשינו בחיים שלנו, וללכת איתו עד הסוף. היינו בטוחים שאף אחד לא יאשר לנו להוציא תסריט כזה לפועל - כולל לא מעט עקיצות על חשבון מאטל, חברת הצעצועים שמייצרת את ברבי, אבל לתדהמתנו קיבלנו חופש פעולה מלא".

"ברבי", לצד "אופנהיימר" של כריסטופר נולן, צפוי לפוצץ את קופות בתי הקולנוע בקיץ הזה, במתקפה משולבת שכבר זכתה לכינוי "ברבנהיימר". "לפעמים אני מתבלבלת וחושבת בטעות שברבי המציאה את פצצת האטום", התלוצצה גרוויג והודתה שהיא "לחוצה מאוד" לקראת המפגש של הסרט — המסמן את הכניסה הרשמית שלה למגרש של הגדולים - עם הצופים.

אחד הסלוגנים לסרט הוא: "אם אתם אוהבים את ברבי, זה הסרט בשבילכם. אם אתם שונאים את ברבי, זה הסרט בשבילכם". גרוויג מסבירה ש"ברבי זה קטע: או שאוהבים אותה או ששונאים אותה וכועסים עליה, כאילו היא אשמה בכל הצרות של המין הנשי, ואין אמצע".

גרוויג יודעת היטב שגם אחרי הניסיונות להוציא לשוק בובות ברבי מרקעים אתניים מגוונים, ברבי על כיסא גלגלים, ברבי עם מכשיר שמיעה, ברבי רופאה וברבי עורכת דין ואפילו ברבי נשיאת ארה"ב - הבובה עדיין רחוקה מלהיחשב מגדלור פמיניסטי. אבל לטענתה, "אנשים שוכחים שזאת בסך הכל בובה מפלסטיק שנועדה לשמח ילדים וילדות ולהיות החברה שלהם, ומשליכים עליה יותר ממה שמגיע לה. אני מקווה שבעקבות הסרט הזה יסלחו לה על הכל, ושגם מבוגרים ירצו להיות חברים שלה בלי שזה ייראה מוזר. רציתי שבתוך כל ההמולה הוורודה הזאת והפלסטיק־פנטסטיק יפעם לב גדול. ידעתי שאם לא יהיה שם משהו אמיתי, זה יהיה סתם מערכון שנמשך שעתיים, וחתרתי ל'מלאכותיות אותנטית', אם יש דבר כזה. ברבי שואלת פתאום, 'חשבתם פעם על המוות?', ומתבגרת גם אם לא ממש בא לה להתבגר. אז אולי בעצם עשיתי עוד סרט התבגרות. די מפתיע, יחסית למי ששיחקה בבובות עד גיל 14".

בשנה הבאה יעלה לאקרנים העיבוד שלה (שאותו לא ביימה) ל"שלגיה" עם גל גדות בתפקיד האם החורגת המרשעת של הגיבורה. גרוויג אמרה בחיוך ש"מישהו בהוליווד עלה כנראה על ההתפתחות המעוכבת שלי והחליט להפקיד בידיי את כל סיפורי הילדים הפנויים".

על עצם העבודה היא אומרת ש"ככל שיותר קשה על הסט, כך אני יותר רגועה. אימצתי את אחת העצות שווס אנדרסון נתן לנואה: להפוך את המכשולים בעבודה לפתרונות - נשמע מופרך, אבל זה אפשרי ומאוד משחרר".

איך באמת היה על הסט? "היה חשוב לי ליצור סביבת עבודה שמחה, חברית ונטולת דאגות וחרדות. לפני תחילת הצילומים בלונדון ארגנתי מסיבת פיג'מות לכל הקאסט, ששימשה כתרגיל גיבוש, ובימים החופשיים לקחתי את השחקנים להקרנות של סרטים ישנים עם אנרגיה דומה לזו שדמיינתי ב'ברבי', כמו 'נערתו ששת' ו'שיר אשיר בגשם'. הקצב של הסרט שהרגשתי בתוכי מההתחלה היה דיסקו, קצב שמניח שכולם רוצים לרקוד - וכולם באמת רוצים לרקוד ולא להפסיק".

על השאלה הבלתי נמנעת, בדבר החיים עם בן זוג שעובד ויוצר באותו תחום, השיבה גרוויג בכנות אופיינית: "יש תחרות ויש קנאה וזה הכי טבעי בעולם. נואה אומר שכשאני מקנאת במשהו שהוא עושה, זאת המחמאה הכי גדולה מבחינתו. אז יוצא שאני מחמיאה לו די הרבה".