אגנס קלטי בצעירותה |
אגנס קלטי - הספורטאית הדגולה ש"צפצפה על הכל"
סיפור חייה יוצא הדופן של קלטי, הספורטאית היהודייה המעוטרת ביותר בכל הזמנים, עומד במרכז דוקו חדש ומרתק של המפיקה הבכירה והמוערכת נעמי שחורי. הדוקו הוא קו־פרודוקציה ישראלית הונגרית, ובזמן העבודה עליו נחשפה שחורי להתנהלות הגזענית והאנטישמית בהונגריה כיום. "בגרסה ההונגרית של הסרט ניסו כל הזמן להחביא את החלק של השואה בחייה של קלטי, לא לעשות מזה עניין"
את הסיפור של אגנס קלטי, הישראלית עם הכי הרבה מדליות אולימפיות לשמה, אפשר לספר במספרים. נתחיל בזה שהספורטאית, מתעמלת הקרקע, היא היום בת 102, ועדיין עושה תרגילי מתיחה ושפגאטים שמשאירים אנשים בני רבע מגילה בכאבי שרירים. היא השתתפה בשתי אולימפיאדות - בהלסינקי ובמלבורן. זכתה בעשר מדליות זהב. קיבלה שני ציוני 10 עגולים משופטות על התרגילים שלה ("היום הם בקושי היו נותנים שמונה", היא אומרת). השתתפה במכביה אחת ב־1957, שלאחריה החליטה להישאר בישראל. חיה כאן 60 שנה, ייסדה את ענף התעמלות הנשים בישראל ואימנה דורות של מתעמלות. בגיל 42, בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, היא התחתנה וילדה את בנה הראשון, דני, וכשנתיים אחר כך את בנה השני רפי, דבר שהיה נדיר עד לא מתקבל על הדעת אז. בגיל 96 חזרה לגור בבודפשט, כדי להיות קרובה לבנה רפי, לא לפני שהיא זכתה בפרס ישראל (בזכות יעל ארד, מדליסטית בפני עצמה, שדחפה לכך).
עוד נתון הוא שהסרט עליה, שנקרא "אגנס קלטי - לנצח את הזמן", נעשה בשתי גרסאות - האחת בעברית והשנייה בהונגרית. נעמי שחורי, כלת פרס מפעל חיים מפורום היוצרים הדוקומנטריים, ביימה את הסרט בעברית, והוא שודר אתמול בכאן 11, וכעת זמין לצפייה בפלטפורמת הדיגיטל של התאגיד, וכן היתה שותפה לבימוי ולעריכה של הסרט בהונגרית. בראיון איתה היא מספרת מה משך אותה לסיפורה של קלטי, "יש בה המון אהבת חיים, הרבה ענווה 'השמחה שבענווה', היא קוראת לזה. היא אישה משוחררת, עצמאית, המצפצפת על הכול"; ומה למדה על העבודה עם קרן ממשלתית הונגרית, במדינה שבה "קרן הקולנוע עברה מה שנקרא 'רפורמה' טוטאלית", היא אומרת. "אם היו פעם אנשי מקצוע בקרן ההונגרית, עכשיו אין. המנהל זה מישהו שפעם, לפני הרבה שנים, כתב איזה תסריט. כל האחרים לא קשורים לקולנוע בכלל".
“איבדתי עשור בגלל השואה"
שחורי, בת 75, היא אחת ממפיקות הקולנוע הדוקומנטרי המוערכות בישראל. היא עבדה עם גופי התקשורת המובילים בעולם מה־BBC דרך ARTE ו־ZDF. היא היתה מועמדת לפרס אמי על "שתיקת הארכיון", והיתה לנשיאת ארגון יוצרים ומפיקים דוקומנטריים של תחנות שידור ציבורי בעולם, "Input". היא היתה סמנכ"לית הרשות השנייה ושותפה להקמת ערוץ 2 וערוץ 10, עד שעזבה ("אני מתפטרת סדרתית", היא אומרת), וכמו כן שימשה כיועצת למועצת הקולנוע, וניהלה את בית הספר לקולנוע סם שפיגל ואת המחלקה לקולנוע במדרשה לאמנות בבית ברל. היא נשואה לכתרי שחורי, שעמד בראש קרן הקולנוע הישראלי במשך עשרות שנים, ושניהם יחד נחשבים לזוג רב השפעה בתעשייה.
אל הפרויקט היפה הזה, עם צילומי ארכיון מרהיבים של קלטי מהאולימפיאדות ושאר תחרויות - הכל בשחור לבן המצולם ביד אמן המעניק לסרט יופי דרמטי - הגיעה שחורי בזכות הבמאית ההונגרייה של הפרויקט, קטלין (קוטו) אולה. "הכרתי אותה כי עזרתי לה כיועצת לסרטים אחרים שלה. בהונגריה קלטי היא גיבורת תרבות, קיבלה אזרחות כבוד של בודפשט. אולה חשבה שמתאים שנעשה יחד קו־פרודוקציה, כי קלטי חיה בישראל במשך שנים רבות. הסרט תוכנן לשידור בכאן 11 ביום האישה הבינלאומי, בגלל הישגיה, ואחר כך ביום השואה, בגלל החלק הזה בביוגרפיה של קלטי", מסבירה שחורי.
"איבדתי עשר שנים מחיי בגלל חוקי ההגבלה על היהודים ואחר כך השואה"', אומרת קלטי בהונגרית בסרט. היא חזרה להתעמל בגיל 24, "כשרוב המתעמלות מפסיקות בגיל 19-18". היא מספרת בענייניות אופיינית איך בתקופת המלחמה הצליחה לחיות מחוץ לגטו לאחר שקנתה ממישהי את הניירות שלה ("לקחה ממני כל מה שהיה לה", היא אומרת על הצעירה, שיכלה להיפרד מהניירות מאחר שהיתה נוצרייה וחברה של קצין נאצי). אחרי ההתמודדות עם זוועות התקופה הזאת באו גם תקופות קשות נוספות בפוליטיקה של מדינתה, תחת השלטון הקומוניסטי, שהובילו אותה לעזוב ולעבור לישראל.
"הזיכרונות של אבא שלי מאושוויץ נוכחים הרבה יותר כשאני בהרצליה מאשר בבודפשט", מספרת קלטי בסרט, אף על פי שבישראל היתה חופשייה. אחרי שחייה בחוף בתל ברוך, היא אומרת: "הרגשתי כה קלה. חופשייה כמו ציפור. להרגשה הזאת חיכיתי כל חיי".
"היא סגרה את אירועי השואה שלה באיזו קופסה", מתרשמת שחורי, שפגשה בקלטי בשביל הסרט בבודפשט, ואף תירגמה קטעים מהאוטוביוגרפיה שלה מהונגרית לעברית ("שרה פון שוורצה מקריינת ולדעתי עושה עבודה יפהפייה").
המצב בהונגריה חמור. מהתבוננות במה שקורה שם, גם ללא כל קשר לאיך הבלגן הזה אצלנו ייגמר, חייבים להקים קרן עצמאית שלא קשורה לכספי ציבור"
שחורי נולדה בהונגריה. עלתה לישראל כשהיתה בת עשר, ושמרה על השפה במשך כל השנים. הקשר ההונגרי שלה משך אותה אל קלטי, "היא גדלה לתוך רוח של שחרור, במשפחה עם אופקים רחבים, של ספורטיביות, שילוב של טבע ותרבות. צועדים לדנובה והולכים לשחות בו. כל זה עניין אותי. היא עבדה בכמה עבודות כדי להתפרנס. לא דרשה תנאים, חשבה שככה זה צריך להיות, שזה חלק מהחינוך".
"יהדות הונגריה תמיד מעניינת אותי כי זה קשור למשפחה שלי. אבל דיבר אליי גם הסיפור הנשי וגם סיפור ההגירה. היא הגיעה לישראל ב־1957 כעולה חדשה. ההתאקלמות לא היתה פשוטה, גם בגלל היחס לעולים חדשים, למרות מה שמספרים היום על הפריבילגים, וגם כי התייחסו לספורט נשים בזלזול. עולם הספורט היה גברי לחלוטין ומלא בעסקנים, והנה מגיעה לארץ מישהי עם עשר מדליות אולימפיות והולכת לעבוד בהקמת נבחרת. היא היתה אבן דרך לכולן".
"חזק בקטע של לאומנות"
איך היה לעבוד בהונגריה כיום, מקום שיש שמתריעים כי הוא עלול להפוך לעתיד שלנו?
"הונגריה היום היא מדינה עם חוקים גזעניים וגם אנטישמיים. למרות שוויקטור אורבן, ראש הממשלה שלהם, כל הזמן טוען שכמה מהחברים הכי טובים שלו הם יהודים. הסרט נעשה בעזרת קרן הונגרית. אולה השיגה את הקרן. לי לא היה שום קשר. אחת הסיבות שיש לסרט שתי גרסאות היא שהגרסה לארץ היא לטלוויזיה - 54 דקות, והגרסה ההונגרית ארוכה יותר ויועדה לקולנוע ולפסטיבלים. אבל יותר מזה בגרסה ההונגרית החלק הישראלי של חייה הוא הרבה יותר מצומצם. לי היתה כל הזמן הרגשה שבגרסה ההונגרית מנסים להחביא את העניין של השואה, לא לעשות מזה עניין. יש לי חברים בהונגריה שמספרים שהם לא יכולים להעביר בקרן ההונגרית שום סיפור שקשור ליהודים. ההונגרים בקטע של הלאומנות ההונגרית, וגם בגרסה ההונגרית של הסרט שלנו כל הזמן מודגש 'אלופת הונגריה' 'כוכבת הספורט ההונגרי'. בסרט ההונגרי לא מופיע פרס ישראל בכלל.
"המצב בהונגריה חמור. מהתבוננות במה שקורה שם, גם ללא כל קשר לאיך הבלגן הזה אצלנו ייגמר. חייבים להקים קרן עצמאית שלא קשורה לכספי ציבור".
קלטי, אגב, ראתה רק את הגרסה ההונגרית. בשנים האחרונות היא שכחה את רוב העברית שלה. "המילים היחידות שנותרו לה בעברית", אומרת שחורי, "הן 'מספיק’ ו'די שלטון מפא"י!'".