אביבית משמרי: "הספרות היא כמו תמ"א 38"

"תראו להם שאתם לא פראיירים, הטעים הזקן כמי שמכיר את קהלו. הילחמו על מה שהיה שלכם ואולי כבר לא יוכל לחזור... צאו ותבעו את זכותכם על החיים כאן. מלחמה זו תהיה, והפעם לא נוכל להפסיק עד שהיא תיגמר... אנחנו בדיוק חצי־חצי באוכלוסייה, זכרו את זה, הם לא רבים מאיתנו, הם פשוט היו משוכנעים עד עכשיו בצדקתם הרבה יותר מאיתנו, וברגע שתחליטו שהמצב חייב להשתנות — הוא ישתנה".

את המילים האלה אומר הזקן, פוליטיקאי ותיק ותשוש שקם לפתע לתחייה, בספרה הראשון של אביבית משמרי "הזקן השתגע" שפורסם ב־2013. "הזקן" מתעורר ערב אחד מתרדמה ממושכת ונושא נאום היסטורי בפריים־טיים, שבו הוא מדרבן את אזרחי ישראל החילונים למרוד בקהילה הדתית בארץ, שהשתלטה על חייהם.

משמרי היא קול מיוחד בספרות המקומית. מו"לית עצמאית עם בחירות טובות ואמיצות, וגם סופרת טובה עם טון אירוני, ביקורתי ומשוחרר. כדאי לשים לב למה שהיא מוציאה אצלה בהוצאת "פטל", ולמה שהיא כותבת בעצמה.

"המציאות היום עקפה את 'הזקן השתגע' בסיבוב והשאירה מאחוריו אבק", אומרת משמרי על ספרה הראשון. "הספר נולד כשישבתי אצל חבר, דיברנו על המצב הפוליטי, חרדים, דמוגרפיה. חשבתי מה היה קורה אילו מנהיג חילוני היה קם ומנסה להפוך את הדברים בחזרה, כולל אלימות ברחובות. לא מזמן הבן שלי למד בתיכון על דיסטופיות בספרות ועלה הקטע של 'הזקן השתגע'; מצאתי את עצמי מעבירה שם שיעור".

את משתתפת במחאות בקפלן?

"אני הולכת הרבה, אני נסערת מאוד. זה משפיע על האמונות האישיות. גדלתי בבית מסורתי־מזרחי, זו הייתה דתיות נעימה ומתונה, טרום ש"ס. עד לפני עשר שנים הייתי ישראלית מסורתית לפי הספר. היו אצלנו חום וכבוד לאמונה של כל אחד, זה נוסע בשבת, ההוא מתחזק. אף אחד מבני המשפחה החילונים לא זילזל בדתיים ולהפך, היו כבוד הדדי ושיח. אבל זה נגמר, ועל כך אני נוטרת לממשלה הזאת. לאט־לאט עלה בי מיאוס מהדבר הזה. היום אני אתאיסטית, נגמר לי הסנטימנט. הדת קיבלה צורה מעוותת ולא טובה למדינה. כל העממיות המסורתית הישראלית שאני באה ממנה — זה תבלין נהדר, כשהוא בא על תבשיל מוצק של מינהל תקין, סדר תקין, כבוד ללימוד, לאמנות, למדע, להישגיות. ברגע שהתבלין מטביע את התבשיל ונעשה מנה עיקרית — זה כמו לבלוע כף של צ'ילי חריף בלי כלום, זה לא חפץ חיים".

משמרי, 55, מתגוררת בתל אביב, גדלה בחולון למשפחה מסורתית (אביה יליד מצרים, אמה ילידת עיראק). היא למדה לתואר ראשון בקולנוע וסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חיה כמה שנים באמסטרדם, עבדה ככתבת כלכלית, כפובליציסטית וכעורכת בתחומי ההייטק והביוטכנולוגיה, ועבדה גם כאנליסטית בסטארטאפים בתחום מדעי החיים. במקביל לאלה כתבה ופרסמה שירים וסיפורים בכתבי עת שונים.

ב־2015 פתחה הוצאת ספרים (ביחד עם שותפה, מירי שחם, שבינתיים פרשה), ובה הוציאה לאור את כתב העת "פטל": אנתולוגיות של סיפורים קצרים וממוארים. עד כה ראו אור שמונה גיליונות שבהם פרסמו דקלה קידר, גלית דהן־קרליבך, שולמית אפפל, יגאל סרנה, גפי אמיר, איריס אליה כהן, רובי נמדר, תהילה חכימי, שהם סמיט, יונתן פיין, ענת עינהר ועוד רבים וטובים.

בהמשך החלה משמרי לפרסם ספרים, לרבות שלה. הרומן הראשון שלה, כאמור, היה "הזקן השתגע" (בהוצאת חרגול), ואחריו ראו אור "הנפש קמה באמצע הלילה", "הפינה של טריסטאן", "ימי מטילדה", והנובלה המשעשעת "ג'ונסון 38" על תלאות בדרך אל התמ"א 38 בבניין תל אביבי ישן, על דייריו השונים והמשונים, חובבי ממון ונכסים.

לאחרונה ראה אור ספרה החדש, "מזג אוויר מקסים", אוסף סיפורים קצרים שכולל מצבי חיים שונים: מערכת יחסים שעולה על מוקש כשהאישה צוחקת בזמן יחסי המין; מוכר דגים בשוק שמחלטר כג'יגולו; וסופרת בשם אביבית משמרי, שמזוהה בטעות כמומחית בקלפי טארוט וזורמת עם זה.

משמרי נפרדה בשנים האחרונות מאמה ומאחיה וחוויית האובדן חילחלה לכמה מהסיפורים. למשל לסיפור שובה לב "נקטר", על נער שאמו חולה מאוד והוא מסתובב בשכונה עם חברו בעוד אחת ממשימות ההתרמה עבור אגודה כלשהי. את אחת הדלתות פותחת אישה מבוגרת ובודדה. החבר נמלט על נפשו, והנער נכנס לדירתה של הזקנה, שותה נקטר שהיא מגישה לו, משוחח איתה על אלוהים, נמלים ובני אדם, ושוקע שם בשינה עמוקה.

"זה סיפור על ילד שמתמודד עם אובדן קרוב של אמא שלו ומחפש מישהו שמכיר את זה", אומרת משמרי, "אז הוא מוצא אישה ששום דבר לא מפחיד אותה יותר, שראתה הכל, ושם הוא יכול לשים את הראש ולנוח. אני אוהבת את ערוץ המילוט הקטן הזה. שם מתפתחת שיחה על אמונה באלוהים ועל הנמלים מול בני האדם. בשנים האחרונות הבנתי שאנחנו יותר סוג של נמלים. בפרידה מאמא שלי ומאחי הייתי בעומס מטורף, ולא היה זמן להיפרד בצורה מודעת. כאילו בלעתי את הלשון".

איך הגעת אל המו"לות?

"אני מטבעי קצת חסרת מנוחה ורוצה לפעול כל הזמן. הרומן שלי 'הפינה של טריסטאן' בדיוק התקבל בכתר, אבל היה צריך לחכות עד שייצא לאור ובינתיים לא ידעתי את נפשי, חיפשתי איזה פרויקט לעשות. ככה התחילה הוצאת 'פטל'. במקביל מודל ההוצאות השתנה וסופרים משלמים על פרסום ספרם, זה כבר לא סוד. זה לא שמח, אבל אין מה לעשות, המודל התהפך על ראשו. זה לא כסף גדול להוציא לאור, זה כסף קטן ומעיק, אבל הטקסטים טובים ומעניינים, אז מה נעשה? נגנוז את כולם? לא, נפעל בתוך המרחב הזה. אז יצאנו לדרך, היינו בסוג של פיילוט, חשבנו על שניים־שלושה ספרים בשנה ופתאום נהיה צונאמי. בינתיים זה עובד טוב".

משמרי פרסמה בהוצאתה, בין השאר, את ספריהם של זאב סמילנסקי, שולמית אפפל, רוחמה וייס, חגי דגן וניצן ויסמן. "כולם אומרים שהשוק 'על הפנים, על הפנים', אבל כולם עובדים ומפרסמים ומרוויחים והספרים עובדים".ספרה הלפנ־ אחרון, "ג'ונסון 38, נובלת נכלולי נדל"ן" הוא נובלה מבריקה ומשעשעת על בניין תל אביבי ישן שעומד בפני התחדשות עירונית וכל אחד מדייריו רוצה למקסם את מה שיש לו, קושר קשרים נגד שכנו, כורת בריתות לרגע — מתוך תקווה להגיע להסכמה על תמ"א 38. אבל הנובלה גם קושרת את מצב הנדל"ן עם מצב עולם הספרות ו"הרפובליקה הספרותית": התשוקה לכסף ולנכסים נושקת לתשוקה להתקבלות ולהכרה. כמו עסקנות השכנים בנוגע לתמ"א, כך עסקנות הסופרים בדרך לפרסום היצירה, ההכרה בה או יכולת ההתפרנסות ממנה.

"בשני התחומים יש עניין של התקבלות", אומרת משמרי. "בספרות הדמות עסוקה בשירה שלה והיא חושבת שהיא יותר טובה משל כולם, ומי פירסם את מי, וזה כותב שטויות, והסדנה הזאת מטופשת; ואילו בנדל"ן הדמות לכאורה התקבלה כי יש לה נכס, היא בעלת המאה ובעלת הדעה — אבל עכשיו צריך לשדרג. זה לא נגמר. הרצון להתקבל ולקבל השפעה ואמירה בעולם כל כך חזק ולא נגמר. גם לי יש ענייני אגו, כל אחד חווה את זה, אבל הבנתי שלא תמיד אהיה הילדה המצטיינת שמקבלת 100 בכל המקצועות, ובעצם, מי זה שמחלק את התעודה? אני פשוט אפעל ואוציא דברים שאני מאמינה בהם ואכתוב דברים שאני מאמינה בהם, ומי שיאהב — יאהב".

משמרי מעידה שהיא מכירה מקרוב את התשוקה להשתבץ במשבצת הנכונה "גדלתי כאאוטסיידרית, תמיד הסתכלתי על העולם קצת מהצד, אז הצורך הזה להשתבץ היה תמיד, אבל הוא נרגע אצלי".

בקובץ החדש יש סיפור על אישה שתופרת כיסויי מלמלה למנועי אופנועים. זה נראה כמו מטפורה למעשה הספרותי, להכניס קצת יופי לעולם שדוהר קדימה.

"זה לתת בו סימנים. לתת משמעות לחוויה ולנצור אותה כך שתלך איתך ותעשיר אותך. אני לא טיפוס פסימי, בשיא המשברים שלי אמרתי 'טוב מחר יגיע הבוקר'. אבל בתוך זה אני גם מבינה שלא צולחים את החיים והמשברים סתם. את חייבת לסגנן את זה, לקרוא לזה בשם, לתת לזה סיפור כדי שתוכלי להגיד ‘זו התקופה הזאת’ ו’זו התקופה ההיא’, אחרת הכל נשאר בתת־המודע. אחרת אנחנו נמלים שלא רואות את המסלול ועלולות להימעך בקלות".