ההתאחדות לכדורגל צריכה לחשוף את ההסכם עם שחקניות הנבחרת

לפי המחקרים, הנתונים, הטבלאות וכל המידע שיש לנו, המדינות הכי טובות לנשים בעולם - בכל מה שקשור לכוח כלכלי, כוח פוליטי, בריאות, חינוך, בטיחות וכו' - הן המדינות הכי טובות בכדורגל נשים באירופה ובעולם כולו.

ניתן לראות זאת ביורו שנערך בימים אלו באנגליה. איסלנד, פינלנד, שבדיה, דנמרק - כולן עם ראשת ממשלה - הן גם מדינות מובילות בכדורגל נשים. נורבגיה גם היא נבחרת מעולה (למרות שספגה תבוסה היסטורית לאנגליה אמש). בנורבגיה יש את אותו מספר כדורגלניות כמו באנגליה - למרות שיש לה בערך 10% מהאוכלוסיה של אנגליה.

ובישראל? בישראל יש פחות כדורגלניות רשומות מאשר בלוקסמבורג (מדינה עם כ-630 אלף תושבים). אז מה זה אומר על מעמד הנשים בישראל?

בחודש שעבר נחתם הסכם היסטורי עם ההתאחדות לכדורגל, שקבע שהתנאים של שחקניות הנבחרות יהיו שווים לתנאי נבחרת הגברים. העניין הוא שמאז 13 ביוני - אז ההתאחדות לכדורגל הוציאה הודעת דוברות על ״מסמך היסטורי שנחתם מול השחקניות״ - לא באמת פורט מה ההתאחדות לכדורגל אמורה לעשות במסגרת ההסכם. השחקניות שחתמו על ההסכם נדרשו לשתוק בקשר אליו. גם בקשת חופש המידע של העיתונאי שאול גרינפלד לא עזרה. ההתאחדות הסבירה לגרינפלד שמדובר בהסכם "פנימי" ושההתאחדות "לא תוכל לעמוד בנטל והסרבול" של השקיפות.

"מעמד האישה בישראל לא טוב, וזה בא לידי ביטוי בספורט. 4% מהכדורגלנים בישראל הן כדורגלניות", אמרה אתמול אשרת עיני, לשעבר קפטנית נבחרת ישראל וכיום פרשנית כדורגל בכירה, בפאנל שנערך במסגרת הוועידה הכלכלית הלאומית של כלכליסט ולאומי ועסק בכדורגל הנשים בישראל. "זה בא לידי ביטוי בבעיות ברצון, בנראות ובחשיפה, ודווקא בענף הספורט הכי צומח והכי מניב רווחים אין מספיק השקעה".

קארין סנדל, לשעבר קפטנית נבחרת ישראל בכדורגל נשים, התייחסה בפאנל להסכם עם ההתאחדות ואמרה "אני חושבת שהוא היסטורי כי בכל העולם כדורגל נשים סובל מאפליה ארוכת שנים. נבחרות ישראל התאמנו בתנאים לא תנאים כדי לייצג את המדינה בכבוד, וההסכם הזה היסטורי כי אנחנו המדינה ה-12 בעולם שחתמה על הסכם כזה". גת מגידו, החברה בקבוצת "בונות אלטרנטיבה" שהובילה את הקמפיין למען ההסכם, ציינה כי "גם אחרי שחותמים הסכם, יש דרך מאוד ארוכה לדאוג שיישמו אותו".

אז איך ניתן לאכוף שוויון? ב־1972 העביר הקונגרס האמריקאי כמה תיקונים בחוקי החינוך הפדרלי. התיקון המשמעותי ביותר נקרא Title IX (טייטל 9), והוא אוסר אפליה במימון פדרלי של תוכניות חינוך, כולל תוכניות ספורט. רק ב־1992, אחרי מחאות רבות של ספורטאיות וארגוני נשים, בית המשפט הפדרלי נתן "שיניים" לחוק, וקבע פיצויים לנשים שסבלו מאפליה ספורטיבית בגופים פדרליים. מכיוון שהממשלה לא אכפה את החוק, 20 שנה אחרי שנקבע, היו אלו פעילות זכויות נשים וספורטאים שהלכו לבתי משפט עם תביעות נגד גופים וארגונים גדולים בארה"ב והשיגו את מה שהגיע להן על פי חוק.

זה היה קרב אמיץ וארוך שהסתיים בניצחון נשי מפואר, שהוביל לעליונות אמריקאית בענפי ספורט רבים - כולל כדורגל. ובישראל? אמנם הוועד האולימיפי בהחלט שם דגש על ספורטאיות ונותן להן את מה שהן צריכות כדי לייצג את ישראל, אך זה פשוט לא נכון לגבי ההתאחדות לכדורגל.

ההתאחדות היא ארגון שמקבל עשרות מיליוני שקל בשנה מהציבור ומחויב, על פי חוק העמותות, לשקיפות מלאה. ההיסטוריה של ההתאחדות לכדרוגל מלמדת שאי אפשר לסמוך עליה שתתנהל היטב עם הכספים הגדולים שהיא מקבלת מאופ"א ופיפ"א ונועדו לכדורגל הנשים. בכלל, קשה מאוד לסמוך על ארגון שרואי חשבון חיצוניים טענו שיש בו ניגודי אינטרסים אינהרנטיים שמחסלים כל סיכוי לניהול מקצועי ושקוף.

למרות ההסכם, ההתאחדות לא ממש משכנעת אף אחד שיש לה תוכנית להפוך את כדורגל הנשים בישראל לטוב יותר. איך בכלל אפשר להשגיח ולפקח על התנהלות ההתאחדות מול הכדורגלניות אם הם לא מאפשרים להציץ לתוך "המסמך ההיסטורי" שהם כל כך התגאו בו? את ההסכם הם צריכים לחשוף - ויפה שעה אחת קודם.