לפרוץ את גבול הנייר: התערוכה "ספרו לי עוד" במוזיאון הרצליה

שורה של דמויות, שנראות כמו צעצועים מבדחים ומטרידים שהוגדלו לממדי ענק, צועדות במעין מצעד צבאי או קרנבל פרוע, כמו פריים אנימציה שהוקפא. חלק מהן כרותות ראש, זועקות, עולות באש, אך מבוצעות בגימור מושלם וזוהר ובצבעים מפתים של ורוד אדום ושחור. הן מציגות לראווה כלי נשק כמו טנק ורובים, ובקרנבל המאיים שלהן הן מהדהדות את הסגידה שלנו כחברה לטקסיות ולצריכה האינסופית של אלימות וכוחניות אסתטיות.

הצבת הפיסול המרשימה הזו היא "הקרנבל" של ניב תשבי, שמוצגת במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית כחלק מ"ספרו לי עוד: מהלכים באיור עכשווי". זהו פרויקט שאפתני במיוחד, שמציג יותר מ־30 יוצרים ויוצרות מסצנת האיור המקומית המגוונת, שאותו אצר יובל סער (בשיתוף שוע בן ארי וענבל ראובן). סער הוא אוצר, יזם ועיתונאי תרבות שמלווה ומקדם את סצנת האיור הישראלי העכשווי כבר יותר מעשר שנים, בייחוד במסגרת "שבוע האיור של תל אביב", אירוע האמנות שייסד ב־2013 ושמושך כל שנה קהלים רבים (אך השנה, בשל מחלוקת עם עיריית תל אביב בוטל במפתיע).

"ספרו לי עוד" הוזמן בידי מוזיאון הרצליה עוד ב־2019, וסער אצר בו שמונה תערוכות איור שונות מאוד, שמתפרסות באופן חסר תקדים בכל חללי ומעברי המוזיאון, מהלך שלפי סער נדיר גם במוזיאונים לאמנות בחו"ל.

אף שמדובר לכאורה בתערוכות איור, תחום שמזוהה באופן מסורתי עם ציורים שמלווים ומאיירים טקסטים המיועדים בעיקר לילדים, רוב התערוכות של "ספרו לי עוד" עוסקות במפורש בתכנים למבוגרים. הן נעות בין אסקפיזם פרוע ובריחה למחוזות פנטסטיים, דרך זיכרונות הקשורים לפרידה ולמוות, ועד לחיים במרחבים הדיגיטליים ואפילו נוגעות באקטואליה הבוערת הפוליטית. חלק מן התערוכות עוסקות בטשטוש הגבולות שבין איור, אמנות, עיצוב ומלאכות, ומדגישות את היכולת של המאיירים לספר סיפורים עמוקים באופן חזותי בלבד, גם ללא משהו כתוב.

גם החומר הקלאסי של האיור — ציור על נייר — הוא רק נקודת מוצא בחלק מן התערוכות, שכוללות עבודות תלת־ממד, אנימציה דיגיטלית, יצירות טקסטיל, בטון ומתכת וחיבורים משוגעים של חומרים וטכנולוגיות, מה שמאוד הולם במוזיאון לאמנות עכשווית בועטת.

מימין: מתוך "הבלתי נשכחים". סיפורי אמת בגוון סוריאליסטי; במרכז: מתוך "הקוף למד לארוג". מערבבות שבטיות עם פיקסל ארט; משמאל: מתוך "אלף שושקות". גם חובבים קיבלו במה במוזיאון | צילומים: מרב סולמון, זאב אנגלמאייר, דניאל חנוך, רוני פחימה ובתיה קולטון

אומנם התערוכות של "ספרו לי עוד" במוזיאון הרצליה אינן ערוכות במסלול מוגדר, ואפשר לחוות אותן בכל רצף אפשרי, אבל כדאי להתחיל באחת התערוכות שמוצגות בחללי המוזיאון הגדולים, כמו "הבלתי נשכחים" של מרב סולומון. בתערוכה הווירטואוזית הזו יצרה סולומון סדרה של רישומי פחם גדולי ממדים על נייר בעבודת יד, שתלוים כמו בגומחת קבורה שקטה ולבנה, ועמם המבקרים מתייחדים. סולומון, שיוצרת נובלות גרפיות למבוגרים, רושמת את הזיכרון החזק ביותר שלה מחברים ובני משפחה ברגעי המוות, החל מ־1945 ועד לכלבה האהוב בקיץ האחרון. אף שמדובר בסיפורים אמיתיים ופרטיים לגמרי, היא דווקא מצליחה להפוך את האיורים לסוריאליסטיים, וכל סצינת מוות הופכת לסיפור מיתולוגי אגדתי שאינו נעדר הומור (שחור).

את החלל הענק שבירכתי המוזיאון מאכלס מיצב הטקסטיל הצבעוני והעולה על גדותיו "הקוף למד לארוג", של רוני פחימה ובתיה קולטון, שתיים מהבולטות שבמאיירות ספרי הילדים בשנים האחרונות. זו הצבה מרשימה וטוטלית של סביבה אדריכלית־מקדשית מעץ, שניתן ממש לבקר בתוך חלליה, והיא רקומה כולה בדים ואריגים בעבודה שרובה נעשה באופן מסורתי ביד במשך כשלוש שנים: בתהליך איטי של עבודת פרך עמלנית למדו צמד המאיירות, שמכנות את עצמן "פועלות", לארוג ולרקום בעצמן באופן חופשי בחוטים ובבדים, ובמקביל ליקטו סיפורי עמים ומעשיות מיתולוגיות שונות, איזוטריות למדי (הטקסטים שלהם קיימים בנפרד).

המרבדים והאריגים שיצרו קולטון ופחימה הם סיפורי עלילה דחוסים וצבעוניים להפליא שמפליגים רחוק עם הדימיון והרחק מן הטקסט, ועשויים בשפה גרפית צבעונית שמשלבת מסורות שבטיות עתיקות עם אסתטיקת משחקי מחשב דחוסה של פיקסל ארט.

מתוך "הקרנבל". הד לסגידה שלנו לכוחנות | צילום: דניאל חנוך

את הממד האקטואלי והאקטיביסטי בפרויקט מספק בעקיפין האמן, המאייר והפעיל הפוליטי זאב אנגלמאיר, המוכר כ"שושקה" — דמות הקומיקס העירומה שהוא ברא כבר בשנות התשעים ושבדמותה הוא מופיע בהפגנות בשנים האחרונות. אנגלמאיר בחר לבנות חדר שלם בוורוד מזעזע, ולמלא אותו במאות מזכרות ויצירות בדמותה של שושקה, שקיבל במשך השנים ממעריצים, קולגות, אמנים חשובים, בני נוער וכמובן חובבים מוכשרים מן השורה שלא ידועים לו. את מאות ה"שושקות" שהוא אסף בקפדנות, מציג אנגלמאיר תוך הקפדה על ציון שמות היוצרים — כדי שכך גם הם יוכלו להתגאות בכך שהם הציגו יצירה שלהם במוזיאון.

לסיום, בין כל האיור העכשווי בחרו האוצרים לחזור שוב גם לשלושה מאיירים מדור המייסדים של התחום בארץ: אראלה (הורוביץ), רות צרפתי ושמואל כץ, שאיירו כמה מן הקלאסיקות של ספרות הילדים הידועות ביותר. מעבר למפגש המרגש עם הציורים המקוריים של "דירה להשכיר" מאת כץ, התערוכה המשולשת "אבן בד ומספריים" גם בוחנת את יצירתם בחומרים פחות שגרתיים כמו עיצובים סביבתיים בבטון וברזל (כץ), מגזרות (אראלה) וטקסטיל (צרפתי), ומראה שגם בראשית ימי האיור בארץ, ממש כמו עכשיו, תמיד היו מאיירים שחיפשו לפרוץ הלאה את גבולות הנייר.