כבר לא מדברים על ת"א: מחאת הדיור החדשה

בניגוד למחאת החברתית של 2011, שהדינמיקה שלה היתה יציאה ספונטנית לאוהל ברחוב, ולאחריה התארגנות מהירה של קבוצה שמובילה כמעט לבדה את המאבק, המחאה הנוכחית על מחירי השכירות נראית הרבה פחות מאורגנת, אך בה בעת יותר אותנטית: היא מגיעה מהשטח ומהכיס הדואב של כל כך הרבה שוכרים שהעלו להם את שכר הדירה. המחאה הנוכחית ממוקדת יותר, איש מהפעילים והמעורבים בה לא אמר ולו מילה אחת על קוטג' ועל מילקי ועל מחירו בברלין, וכנראה שלא בכדי: כך זה כשאנשים מעידים ש־70% משכרם הולך לדיור. דבר נוסף: זו לא מחאה תל־אביבית, הפעם המפגינים מגיעים מכל חלקי הארץ.

ב־2011 לימדו אותנו שחייבים לצאת אל הרחוב, לכן עבור רבים מדד האוהלים היה העדות לעומק המאבק. אבל ב־2022 נראה כי הציבור לא ממהר אל הרחובות והאוהלים. כיום מרבית השיח מתנהל ברשתות החברתיות, בתקשורת ומעט בחדרים סגורים. עם זאת, גם אוהלים כבר קיימים, הם החלו בפרדס חנה, ונמצאים במקומות נוספים ברחבי הארץ, אך מדובר עדיין באוהלים בודדים בלבד. התארגנויות אחרות כבר קיימות, למשל קבוצות המלשינונים שתפקידן לדווח על בעלי דירות מחולקות או על בעלי דירות שלא מדווחים למס הכנסה על הכנסתם משכירות.

גיל סהר היה הראשון שמיקם את האוהל שלו בוואדי בפרדס חנה, אך כיום הוא מספר כי האתגר הוא לחבר בין כל הקבוצות והפעילים ברחבי הארץ: "אנחנו בקשר וגם מתקדמים מאוד יפה ברמת התכנון בינינו ומגבשים מסמך עם דרישות שמופנות לממשלה הנוכחית ונועדו להורדת מחירי הדירות והשכירות". סהר בקשר עם פעילים בהרצליה, באר שבע, כרמיאל והסביבה וראש העין. לדבריו, ההשוואה למחאת 2011 אינה נכונה: "2011 התחילה ביוקר המחיה בתל אביב, אנחנו יודעים שתל אביב יקרה, ובדיוק בגלל זה הרבה אנשים שמוחים היום הם בכלל לא מתל אביב. רוב המוחים לא גרים או רוצים לגור בתל אביב, אלה אנשים שרוצים בסוף היום לשים את הראש בבית שלהם בלי לחשוב שיפנו אותם בסוף השנה או לשבור את הראש איך לשלם את המשכנתא".

"עוד ניסיון מקומי"

ורוניקה אירייב היא ממובילי ההתארגנות בבאר שבע, וגם היא מעלה את הצורך לחבר את כלל הפעילים: "כרגע הכיוון שלנו הוא להתחבר לשאר הערים בארץ ולפתח את המחאה. בבאר שבע אנחנו רוצים להעלות את המודעות הזו כי הרבה יותר קשה כאן. התחלנו אתמול, התמקמנו ליד בית החולים סורוקה הבאנו אוהלים ושלטים ואנשים עברו והגיבו. חשוב לנו כרגע להגביר את המודעות. במוצ"ש ננסה לעשות עוד מהלך מקומי. אני בקשר גם עם החבר'ה של פרדס חנה ותל אביב, המטרות זהות".

ארתור גבאי, כלכלן שמתגורר ברמת גן, מציג תוכנית מעשית למוחים: "הגיע הזמן שג'ונגל שוק השכירות יגיע לוועדות ולכנסת". לדבריו, יש לאחד את הקבוצות ולהתמקד בדיור: "להבדיל ממחאות קודמות, אנשים מבינים שצריכים להתמקד בעיקר בדיור ובתוכו בשוק השכירות. אף אחד לא אוכף כלום על בעלי הדירות והם עושים מה שבא להם. אין באמת שוק חופשי, אנחנו שומעים על תיאום מחירים, אנשים רואים בשוכרים רק כסף. בראיה שלי צריך לעשות משהו בפיקוח מחירים, אולי להוסיף סעיף של הגבלת עליית מחירים שנתית".

"גם הומלס אי אפשר להיות"

ויקי ארזי היא כנראה אחת הדוגמאות הכואבות לצורך בשינוי בתחום הדיור. ארזי היא אם יחידנית לשני ילדים, אחד מהם עם צרכים מיוחדים. אחרי שהעלו לה את שכר הדירה באשקלון החליטה להתגורר ליד הוריה במושב כפר אחים. "להורים שלי יש כאן בית עם שטח, אבל אני לא יכולה לשים קרוואן כי רשות מקרקעי ישראל תגיע מיד. למרות שהשטח קיים, לא נותנים לנו. גם להיות הומלס אי אפשר כאן. אני שוכרת בית ובעל הבית רצה להעלות את שכר הדירה מ־6,500 שקל ל־8,500 שקל. זה יוצא שאני משלמת 70% מהמשכורת שלי רק על דיור", היא מספרת. ליברמן אומר שאין עליית מחירים מחוץ לתל אביב? שיבוא לאשקלון ויראה בכמה מעלים כאן את שכר הדירה".

טדי נויבירט מתגורר באלפי מנשה ופעיל בנושא הדיור כבר שנים, במהלכן יזם הפגנות והתארגנויות ללא הצלחה לייצר מודעות. ההבדל כעת הוא שמשבר הדיור הגיע לחומרה חסרת תקדים: "ניסינו לארגן הרבה הפגנות וגם עשינו הפגנות, הגיעו כל פעם 200-100 איש והתקשורת התעלמה מאיתנו, זה לא התרומם.

"כל המחאה הבוערת התחילה עם התקשורת שדיברה על עלייה במחירי השכירות. זה נכון לצאת לרחוב. הפוליטיקאים לא עושים כלום, הם מנסים להשתיק עם חלום המחיר למשתכן".