האפגנים נטושים? גם הקהילות היהודיות בעולם

נטישה. זו המילה שבה משתמשים אפגנים פגועים שוב ושוב כדי לתאר את התחושה שלהם מכך שארצות הברית, שבאה להושיע אותם לפני שני עשורים מידי הטליבאן, לקחה את רגליה והסתלקה. ניתן לראות ולשמוע אזרחים אפגנים ואפגניות שבורי לב וחרדים לגורלם. בלי להיכנס לגופן של טענות ובמעבר חד, ברצוני לשתף בתחושה דומה שאני ורבים מחבריי בקהילות היהודיות מרגישים, ודווקא מצד מדינת ישראל. הנסיבות שונות ורחוקות מאוד. אין שאלה בכך. אבל אותה מילה מתאימה.

חיילים בריטים עוזבים את אפגניסטן | צילום: EPA

כמנהיג פרו-ישראלי ותיק בקהילה היהודית בבריטניה, אני יכול להצביע על הידרדרות ניכרת בתחושת הביטחון של הקהילה כאן. זה נכון בשנים האחרונות לגבי עשרות קהילות יהודיות בעולם, בייחוד לאחר עימותים צבאיים של ישראל מול עזה, אך לא רק, וגם באופן מצטבר. מי שמזוהה, ובוודאי מי שמזדהה כיהודי, עלול למצוא את עצמו מותקף כבעל זיקה לישראל, אפילו אם זו אינה קיימת. אירועי הסכינאות בתחבורה הציבורית עוד איכשהו מתפרסמים, אך לצדם אני נחשף באחרונה ליותר ויותר מקרים של אנשים שאני מכיר, שמרגישים לא בטוחים במקום לימודיהם או עבודתם (והכוונה לא רק לעסקים קטנים אלא גם למוסדות ציבוריים כמו בתי חולים ולחברות גדולות וידועות למשל בעולמות המשפט וראיית החשבון). אמירות אנטישמיות גולשות לאיומים ומובילות למצבים של הדרה ולחרדה. התוקפים, באלימות פיזית, מילולית או בסוגים שונים של "חרם", ניזונים מכלי התקשורת, ואלה מזמרים בעיקר צליל אחד. אם בתקופות דרמטיות של הסלמה ניתן לומר שמדינת ישראל שולחת את טובי בניה לנסות להילחם בשדות CNN ו-BBC, הרי בתקופות החשובות יותר בעיניי, ימי "בין המבצעים" שבין עימות לעימות, עמדות ישראליות מיוצגות באופן אקראי ביותר, שנראה ללא כל יד מכוונת.

תקיפת צה"ל בעזה במהלך מבצע "שומר החומות" | צילום: איי אף פי

הקהילה היהודית בבריטניה ובמדינות נוספות (ובראשן ארצות הברית) השקיעה לאורך השנים מיליארדי דולרים בתמיכה במפעל הציוני, בהקמתו, בחיזוקו, ובסיוע שוטף למדינת ישראל, לצד נכונות של רבים מאיתנו לשמש "שגרירים" של ישראל באשר אנו הולכים. כפי שבחרתי להיות קצין קרבי בצה"ל, אני וחבריי בוחרים לעמוד בראש הפגנות עם דגלי ישראל ברחובות ובצמתים, ומשמיעים קול אחר מול הפרו-פלסטינים, שבניגוד אלינו, זוכים לחיבוק חם מהאליטה הפוליטית, האקדמית והתרבותית המקומית. איננו צריכים על כך את התודה של אף אחד, ועושים זאת ברצון ובשמחה. אבל לא יכול להיות שנעשה את זה לבד, נכון? אמנם רצון יש לנו, אבל חסרים לנו כלים ואותם ישראל יכולה לספק.

נכון – רובנו חיים במדינות מערביות, מבוססות ויציבות, הנושאות ומכירות באחריותן לשלומם של כלל אזרחיהן, כולל אותנו. הם יכניסו לכלא רוצחים וגנבים, אם ימצאו אותם. אבל האם הם רואים את עצמם אחראים לעקור את שורשי השנאה שמניעה ומציתה רבים מאירועי האלימות, האפליה וההשפלה היום-יומיים שיהודים חווים? להילחם בחוסר ההוגנות? התשובה שלילית.

לצערי התחושה היא שישראל די אדישה לכל מה שאנחנו חווים, למעט גינויים מקומיים, שגם הם מתרחשים בעיקר ב"אירועים גדולים", כמו רצח או השחתת בית קברות, ולא מתקרבים אפילו ללגעת ברוב האירועים שאנחנו חווים, לרבות תקריות אנטי-ציוניות מובהקות. אני ער לכך שהתחלפה בישראל ממשלה לאחרונה, ושלא ניתן לשפוט את זו הנוכחית על מחדלי עבר, ובדיוק משום כך חשוב לי שדבריי יישמעו ובתקווה שלא ייפלו על אוזניים ערלות. מובן שהדברים נאמרים במטרה להגן על החיבור העוצמתי בין ישראל והקהילות היהודיות, שקשורות אליה בחבל הטבור. יש בישראל מי שאומרים לנו: "אתם סובלים? קשה לכם? אז תעלו לארץ". אבל אם זה לא היה ברור, לנו אין כל כוונה לנטוש את הקהילות, המורשת ו"החיים עצמם" שלנו חרף האתגרים. לא תראו אותנו מטפסים על שום מטוס שממריא.

רק מהלך ממשלתי נחוש במסגרת של תוכנית אסטרטגית לטווח ארוך, שתכלול הקמה של יחידה הסברתית מתקדמת שתקדם את ישראל לעולם התקשורת של המאה ה-21 (כולל באינסטגרם, בטיקטוק ובכל מקום שאפשר להיות בו, בדגש על קהלים צעירים ו"משפיענים" שמכירים את ישראל באופן שלילי בלבד כיום), ישפר את המצב. זה בראש ובראשונה אינטרס של מדינת ישראל לעצור את תהליך הבידוד הבינלאומי שלה, והאפשרות של שיתוף פעולה מהקהילות היהודיות היא נכס בלתי מנוצל בידיה. ובינתיים את חוויית הנטישה שלנו אי אפשר להכחיש, ובהתאם גם את מוחשיות הסכנות שאורבות לנו. ישראל - התעוררי.

פול צ'רני הוא איש עסקים ויזם חברתי, מנהיג בקהילה היהודית בבריטניה, העומד בראש ארגונים פרו-ישראליים