מעיין אבן | צילום: יובל חן
"המילה קאלט גורמת לי להתכווץ"
הבמאי מעין אבן, אולי השם החם ביותר מבין יוצרי התיאטרון הצעירים, לא התכונן להצלחה של המחזמר שיצר "הסוף". לאחר שזכה עליו בפרס קיפוד הזהב הוא מתכנן ערב של מופעי חוצות, וגם שם "זה חייב לנשוך, ולא רק ללטף"
שום דבר לא הכין את ארבעת יוצרי המחזמר "הסוף" בצוותא לבאזז הגדול ולאולמות המלאים. אם לא די בזה, בשבוע שעבר הם גרפו את פרס הצגת השנה בטקס קיפוד הזהב ליוצרים בפרינג' ואת פרס הבימוי למעין אבן שגם כתב יחד עם גיא וינטרוב. "אני אדם פסיבי אז אני בחיים לא מצפה להצלחה", מספר אבן. "שבוע לפני ש’הסוף’ עלה, היתה לי תחושה שהכל גרוע. מנגד, גיא היה בטוח שנביא משהו מיוחד. אבל קשה להגיד שציפינו. ממש התכוננו לזה שנצטרך לעשות שיווק באינטרנט וכרגע אנחנו לא צריכים להוציא על זה שקל. זה מפתיע את כולנו".
יש כבר מי שמכנים את "הסוף" קאלט.
"כל פעם שאני שומע את המילה קאלט אני מתכווץ, כי זה לא דבר שקשור לאיכות אמנותית".
אבן (27) הוא אחד השמות המסקרנים והלוהטים מבין יוצרי התיאטרון הצעירים. הוא נולד וגדל בתל אביב, למד בתיכון תלמה ילין ובימוי בסמינר הקיבוצים. כתב וביים את המונודרמה המוזיקלית "איך להיות מאושרים ב־10 שלבים" שעלתה בתיאטרונטו ואת ההצגה המוזיקלית "הנסיכה אבנר" על בחור בודד שמחליט להתחזות לבחורה בטינדר ולשחק בבחורים בודדים. גם על זה זכה בקיפוד הזהב.
בעבר הוציא ספר דיגיטלי "למה אני לא מתאבד" והעיסוק במוות והתאבדות מופיע גם ב"הסוף" המספר על מדען שבור לב (עידן אלתרמן) המשתף פעולה עם המוות (אבי דנגור) כדי למצוא פתרון לחיי נצח ולהציל את חיי אהובתו (ג'וי ריגר). אבל בשיחה איתו הוא רחוק מלהיות טיפוס מורבידי.
"השאלה היחידה שיש בחיים זה אם לחיות או לא. שייקספיר כבר שאל את זה. זה מתייחס כמובן לקיום הפיזי אבל גם אם להרגיש או לא, וזה עולה במחזמר בשיר ‘אל תקשיב ללב שלך’. כל מה שאני כותב קשור לשאלה איך מקבלים את העובדה שהחיים הם דבר כואב, מבלבל, כאוטי ומאכזב.
להתאבד זה דימוי שמשמעותו: אני לא מוכן לקבל את זה שיש כאב בחיים אז אני אפסיק אותם. אני, כידוע, לא התאבדתי אבל את מכירה מישהו שלא חשב על זה פעם? זו אפשרות שצריך לשקול אותה ואז לבחור בחיים. היו לי רגעים אפלים בחיי אבל למדתי שאפשר להיות שמחים ועצובים בו־זמנית. זה מה שקצת מוביל אותי בתיאטרון — תכנים עצובים בעטיפה שמחה".
זו האג'נדה שמובילה אותו גם ב"קצרי רוח", מופעים קצרים במרחב הציבורי שיתקיימו במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא ב־25-23 בדצמבר. הבמאית תמר קינן שמנהלת אמנותית את הפסטיבל עם נועה שכטר פנתה אליו עם רעיון להעלות מופעי חוצות ברחבה, בשירותים, במסדרון או בכל מקום במרחב הציבורי. "אמרתי שזה יכול להיות ממש גרוע או ממש מגניב ושווה לנסות. מה שגרם לי ללכת על זה הוא שאלה סטודנטים למשחק מבית הספר גודמן ויש בהם תמימות וכוח פנימי — אז קצת לטעום ממעיין הנעורים שלהם. מופעי חוצות לפעמים נופלים למקום ילדותי, בידורי וקרקסי, ולטעמי זה צריך להיות קצת מטריד ולא רק פאן, לנשוך ולא רק ללטף. האג'נדה היא לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות, להיות שובב ומבודח גם אם באים לדבר על משהו כואב. אני מרגיש שניווטתי את זה למקום שתהיה בו גם תוכחה על הישראליות".
בין המופעים הקצרים יהיה תמלול של טיסת השוקולד שהפך לשיר ראפ, קטע מחול המבוסס על מקרי אלימות שבהם נזרקו כיסאות כתר פלסטיק וקטע שבו שתי כוכבות ילדים מנסות לתווך לילדים בתמימות את המציאות הכאוטית שבה אנו חיים.
היצירות שלו כמעט תמיד משלבות מוזיקה ואבן מודה שהשתעשע ברעיון להוציא דיסק. "אף פעם לא ראיתי את עצמי כמוזיקאי מקצועי אבל יוצא לי לפלרטט עם זה".
לדבריו, “בכל דבר שאני יוצר אני שואל את עצמי אם יש משמעות לזה שזאת הופעה חיה, ואם יש מקום לקהל להשלים ולדמיין. קשה לי לדמיין את עצמי עושה הצגה ‘רגילה’ שבה מתעלמים מהקהל, זה מופע חי ולא צריך להסתיר את העובדה שיש שם אנשים שצופים. אני לא אוהב להסתיר את העובדה שזה תיאטרון — להפך, צריך לחגוג את זה. נראה לי שבגלל זה אני נוטה גם ליצור הצגות מוזיקליות, כי למוזיקה יש איכות מדהימה של לייב".
בימים אלה הוא לומד פסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב ("אמא שלי פסיכולוגית ואבא פסיכיאטר אז אני ממשיך את המסורת") ומלמד ספרות בתיכון עירוני ד' בתל אביב. "אני במשבר כתיבה עכשיו אבל יש מחזה אבוד גאוני של אלתרמן שנכשל בזמנו: ‘משפט פיתגורס’, שאני מת להעלות. מין מחזה נבואי על עולם שבו המחשב הפך אותנו למטומטמים".
תרצה לביים גם ברפרטוארי?
"אשמח לביים בכל תיאטרון אם ייתנו לי לעשות מה שאני מאמין בו, לא רק משהו שיהפוך לסחר במילים והצגות. אני מעדיף לעבוד בדלות מאשר להרגיש שאני מנוע מלעשות אמנות שאני מאמין בה".