תיק 4000 לא נתפר, אבל הוא בהחלט נפרם

תיק 4000 לא נתפר, אבל הוא בהחלט נפרם. נתחיל בחלקה השני של הקביעה. השופטים, לאחר שהצעת הגישור הכללית שלהם סורבה לפני כחודש, פנו פעם שנייה לצדדים והפעם צמצמו אותה לסעיף השוחד בתיק 4000. בתיק הזה נשמעו די עדים ונפרסו די ראיות כדי ליצור ספק, ומי יודע אולי אפילו ספק סביר, שיכול להוביל לזיכוי. נמנה כמה תחנות בדרכו (למטה) של סעיף השוחד.

1. בקשת הסנגורים לתיקון כתב האישום התקבלה, והשופטים דרשו מהתביעה להציג את הסיקור החיובי שנטען כטובת ההנאה שנתניהו קיבל לכאורה מוואלה ואלוביץ'. התביעה צירפה לכתב האישום המתוקן את נספח א' שכלל 315 אירועי תקשורת, שרובם הגדול הוא דרישות סיקור לגיטימיות לחלוטין.

2. ההגנה, בזום אאוט רוחבי, הראתה שהסיקור לנתניהו בוואלה היה עוין ברובו הגדול.

3. התביעה משנה את הרטוריקה - כבר לא "סיקור חיובי" אלא "היענות חריגה". המונח "חריג" מחייב להראות מהי הנורמה ולמה היחס לנתניהו היה חריג. והנה, התברר שחומר עצום שלא הוצג לעדים מלמד על כך שוואלה פינקה ו"סחרה" מול עוד פוליטיקאים. כלומר לא רק טענת "הסיקור החיובי" נחלשה, אלא גם טענת ה"ההיענות החריגה".

4. ועכשיו לצד השני של מתרס השוחד - ההטבות הרגולטוריות. המנכ"ל שלמה פילבר אכן שינה כיוון ומשרד התקשורת החל לפרכס ולפנק את בזק, אבל פגישת ההנחיה לפילבר, היהלום הראייתי בכתר שקושר את נתניהו לאירוע, לא התקיימה במועד שלו טענה התביעה. אולי הנחה, אולי במועד אחר – לתביעה אין פרטים על כך.

5. התמורה שנתן נתניהו – החתימה על עסקת בזק-יס. ההגנה הוכיחה שאישור העסקה היה מקובל על הדרג המקצועי ועל הייעוץ המשפטי. הוא עוכב בגלל מדיניות המשרד (השר ארדן והמנכ"ל אבי ברגר), שביקשו להפעיל לחץ על בזק כדי שתשתף פעולה עם רפורמת השוק הסיטונאי. פילבר שינה מדיניות, והתביעה משוכנעת שהסיבה לכך היא יחסי נתניהו-אלוביץ', אלא שהיא מתקשה למצוא עקבות ברורים של נתניהו. העובדה שאלוביץ' היה מדרבן את העורכים והכתבים שלו לטובת "הגדול" היא בהחלט ראיה נסיבתית, אבל ראיה שאינה "מחייבת" את נתניהו כי כל השחקנים בשוק התקשורת מונעים מהתמריץ להתחנף לשר התקשורת.

הסנגורים בתיק 4000, עורכי הדין בעז בן צור וז'ק חן, פירקו בחריצות עמלנית כל אבן במסד התביעתי. הם זרעו ספקות והציגו סתירות, תקלות, רשלנות ולחצים לא לגיטימיים לכל אורך הדרך שבה בנתה התביעה את האישום בשוחד. הקונספציה בכתב האישום נקלעה לסערת צונמי - הסתרת חומרים, המקורבת של חפץ, "ראיית המנהרה", הגנה מן הצדק. אבל בכל הכבוד למיומנותם ומקצוענותם של הסנגורים, קשה היה שלא לשמוט לסת אל מול מחדלים בולטים של התביעה, ובראשם מחדל האיכון ש"ביטל" את פגישת ההנחיה במועד שהתביעה טענה לו. ומעל המחדלים הטקטיים, מרחף הקושי האסטרטגי. נבנה כאן תיק פלילי תקדימי מחומרים כמו תקשורת, רגולציה, מדיניות. איך אמר המשנה הפלילי לשעבר של מנדלבליט, עו"ד רז נזרי: "כשבאים לחרוש באדמה קשה שטרם נחרשה, צריך להבים חזקים במיוחד". וכאן כנראה לא היו כאלה.

ועדיין, לא מדובר בתיק שנתפר. במרחב הזה של בזק-יס-וואלה, של נתניהו-אלוביץ, היו אינדיקציות מחשידות למכביר: שר התקשורת מחליף מנכ"ל, שמשנה מן הקצה את המדיניות של המשרד לטובת בזק; הידוק קשרי החברות בין הזוג נתניהו לזוג אלוביץ'; ראיות ללחצים שהופעלו במערכת וואלה לטובת נתניהו; וכמובן, החתימה לאישור העסקה. מ.ש.ל. לכאורה.

האישום בשוחד מחבר את כל הנקודות האלה לסיפור הגיוני, אבל לחיבור הזה נדרשים חבלים ראייתיים חזקים יותר, ופחות חללים שיאפשרו לסנגורים לחדור דרכן ולקרוע את המארג הזה. ונדרשים גם שופטים "תביעתיים" יותר, שיגשרו על פערים ופרצות כפי שעשה השופט דוד רוזן בתיק הולילנד ונהפך בעליון, בסעיף השוחד של אולמרט, כשהעליונים ביטלו את שוחד החצי מיליון שקל שניתן ליוסי אולמרט.

שתי טענות נשמעות כלפי שופטי נתניהו. האחת, הם מסייעים להגנה לגרור את הזמן; והשנייה, הם יעשו הכל כדי להעביר למגשר את תפוח האדמה הלוהט הזה. השאלה הראשונה ראויה לדיון נפרד אחרי בירור השאלה מי ביקש יותר ארכות ודחיות במשפט הזה – ההגנה או התביעה, ומי רשם לחובתו יותר פאולים שיתבררו במסגרת שאלת ההגנה מן הצדק. השאלה השנייה מלמדת על צביעות גדולה. המחאה החברתית הגדולה והאופוזיציה סימנו על דגלן את ההגנה על שופטי ישראל, את האמון שיש לתת בהם. אבל, עד הרגע שהם מחליטים אחרת מהציפיות. כך ספגו שופטי בג"ץ נאצות כשהכשירו ב-0-11 את מועמדות הנאשם לכנסת (כי זה מה שקובע החוק), וכך הנאצות שסופגים שופטי נתניהו על דרך ניהול התיק והמאמץ להעבירו לגישור.

התנגדותה של היועצת המשפטית לממשלה לגישור מתכתבת עם עמדתה שפורסמה היום (שישי) שניתן עדיין להביא להרשעת נתניהו בשוחד. נכון, האפשרות הזו לא נגוזה לגמרי, ולמרות ההיחלשות המשמעותית בשני צדי המתרס – מה קיבל ומה נתן נתניהו – עדיין ניתן לקבוע יסודות נפשיים של מודעות וציפיות מושחתות גם בלי הסיקור בפועל, בלי ההיענות החריגה ובלי ההנחיה הקונקרטית. עבירת השוחד היא כה רחבה עד שלא צריך את הקח-תן בפועל, אלא רק סריקת רנטגן במוחם של הנאשמים ומסקנה שיפוטית שהם התכוונו להתקשר בעסקה מושחתת. השופטים כאילו אומרים לבהרב-מיארה שבלי קח-תן מובהקים הם לא ירשיעו בשוחד בתיק תקדימי שחומריו הם תקשורת, רגולציה ומדיניות.

לכן, לשיטתם, טוב יעשו כל הצדדים אם ימצאו דרך לסיים את האירוע בהסדר או בגישור שיחסוך הכרעה שיפוטית בפסק דין, ישירות ביניהם או באמצעות שופט-מגשר.