הגדלת תקציב החינוך הפרטי תהרוס את המערכת

בימים אלו, המפלגות החרדיות ופורום בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים (החינוך ה"פרטי"), פועלים להגדיל את תקציביהם. לכאורה נראה הדבר נראה הגון וראוי, מדוע שלא כולם יקבלו תקצוב שווה? הרי כולנו אזרחים שווי זכויות, אלא שמבט פשוט עשוי לגלות לנו מדוע דרישה זו אינה הגונה ומה יהיו השלכותיה על מערכות החינוך של כלל המדינה.

מערכת החינוך בישראל מחולקת בהכללה גסה לשתיים: מערכת ממלכתית ציבורית ומערכת חינוך פרטית. מערכת החינוך הציבורית מחויבת לקבל כל תלמיד באשר הוא. לעומתה, הפרטית מסננת תלמידים ואין עליה פיקוח יעיל, אם בכלל. סיפורים כמו תלמידות ממוצא מזרחי הנשארות בבית ולא מוצאות בית ספר ללמוד בו, או מוסדות שכמעט ולא מקבלים ילדים ממוצא אתיופי – מאפיינים בעיקר את החינוך המוכר שאינו רשמי, בהיותו פטור מעמידה בכללים שכל בית ספר רגיל חייב לעמוד בהם, ובצדק.

לא לחינם, בשנים האחרונות נעשו מהלכים רבים על מנת לחזק את החינוך הממלכתי והממלכתי דתי, לאפשר בהם מגוון רחב של סגנונות למידה וערכים, וכן הוקם חינוך ממלכתי חרדי – על מנת לקבע את האחריות של מוסדות החינוך לכל תלמיד באשר הוא. אולם, הגדלת התקצוב המדוברת בימים אלו למוסדות המוכש"ר (החינוך המוכר הלא רשמי), תחזיר אותנו שנים לאחור למצב של חלוקת מוסדות לפי עדות ומעמדות.

ברגע שמוסדות פרטיים זוכים לתקצוב גבוה, אוכלוסיות חזקות עוזבות את בתי הספר הממלכתיים ונשארים בהם ילדים מרקע חברתי כלכלי נמוך, וכל מי שסונן מהחינוך הפרטי. הגדלת התקציב הופכת את החינוך ה"פרטי" בישראל לאטרקטיבי יותר מהחינוך הממלכתי והדבר יבוא לידי ביטוי בכלל המגזרים. כל קבוצת הורים שתרצה להתחמק מהאינטגרציה ומאחריות חברתית תוכל בקלות לפתוח מוסד "פרטי". כרגע מדובר במוסדות חרדיים וחרדיים לאומיים המזוהים עם אנשי ישיבת "הר המור", אך באותה מידה זו יכולה להיות קבוצת קצה של הורים לא דתיים, המבקשת בשם ערך כלשהו, להקים בית ספר פרטי. הדבר אינו אלא מסך עשן להדרת השכבות החלשות וליצירת בית ספר למשפחות "כמונו".

מוסדות פרטיים מסוג זה מוקמים ע"י אנשים בעלי חזון אידאולוגי כלשהו, אך בפועל מושכים אליהם ציבור גדול שמחפש מקום "מוגן", לכאורה, מהמפגש עם ילדים שונים.

הגדלת תקציב המוכש"ר תגדיל גם את תקציבם של יותר מ-200 מוסדות בחינוך הערבי, שחלקם אינם מכירים במדינת ישראל, מוסדות הקשורים לתנועה האיסלמית הצפונית ומוסדות בעלי אידיאולוגיה קיצונית במזרח ירושלים. מוסדות אלה אף ימשכו אליהם את תלמידי החינוך הממלכתי הערבי. גם אם התקציב אליהם יותנה באי הסתה נגד המדינה, הרי שקשה מאוד לאכוף זאת ומתוך כ-200 מוסדות שיקבלו כעת יתרון, אולי רק כנגד חמישה יתנהל הליך של שלילת תקציב.

למעשה, להגדלת התקציב של המוסדות הפרטיים יהיה חלק משמעותי מאד בתהליך התפוררות החברה.

אם נשווה זאת למציאות העולמית, הרי שגם במדינות הדוגלות בשוק חופשי, מוסד פרטי יתוקצב משמעותית פחות ממוסד ציבורי, אם בכלל. מי שמעוניין בחינוך פרטי רשאי לעשות כן, אך לשלם מכיסו ולא כפי שכאן בישראל, בי"ס "פרטי" מתנהל כפרטי- אך בפועל מקבל מימון כמעט מלא.

לכלכלנים ראוי גם להדגיש ש-100% תקצוב של מוסד פרטי שווים למעשה הרבה יותר מאשר 100% תקצוב של מוסד ממלכתי-ציבורי. הסיבה לכך נובעת מכך שמוסד "פרטי" אינו מחויב בהסכמי שכר ובכל מיני כללים אשר חלים על בית הספר הציבורי. בית הספר הפרטי יכול למשל להעסיק מורה בשכר מינימום ולפטרו כרצונו אם יבקש העלאה בשכר. בהיותו פטור מכללים רבים, הרי שהשוואת התקציב תיתן לו יתרון על המוסד הממלכתי.

תחרות בחינוך היא דבר מצוין, אך עליה להיות הוגנת. גם בתי הספר הציבוריים מוצלחים ביותר, לא יעמדו בתחרות עם בי"ס פרטי המקבל מימון גבוה ומסנן תלמידים.

מי שרוצה להתבדל ולסנן תלמידים, תוך דרישת כסף בשם השוויון – אינו רק חוצפן, אלא גם פועל להרס מערכת החינוך בישראל.

שמואל שטח הוא מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה