"אילת הפכה להיות משפחה": סדנאות תיאטרון ככלי לריפוי עבור המפונים

העיר אילת עוטפת כבר חודשיים את המפונים מניר עוז, ניר יצחק וישובים נוספים בחבל אשכול, ומנסה לספק להם את התחושה הכי קרובה לחיי קהילה שאפשר במסגרת המגבלות. אחד הגופים שנרתמו מיד למשימה הוא תיאטרון אלעד בניהולו האמנותי של שי פיטובסקי, הפועל בדרום כבר עשור, וגם בימים כתיקונם הוא מעורב בחיי הקהילה, במסגרות החינוך ויוזם פרויקטים בעיר. משכן הקבע שלו נמצא על חורבות הטרמינל הישן באילת שהפך עכשיו לחמ"ל אזרחי, והשחקנים שלו התגייסו לשיר ולנגן בבתי מלון, העלו הצגות ילדים, ומקיימים סדנאות עם ילדי המפונים (השחקנית נילי רוגל למשל, העלתה עם ילדי ניר עוז את ההצגה "ארבע העונות").

מדי שבוע מזמין התיאטרון את אנשי העוטף למפגש של שעתיים. "זה מפגש עוצמתי מאוד", אומר פיטובסקי, "שרים יחד, כותבים יחד, מכירים אנשים, משתפים בסיפורים וזה מרפא ומשחרר. אנחנו עושים ג'אם שבמהלכו חלק רוקדים וחלק בוכים, ובסוף כל מפגש כותבים על לוח ענק 'דברים שעושים לי טוב'. אילת הפכה להיות משפחה של אנשים".

"במפגש עם ילדים מניר עוז כל אחד היה צריך להגיד דברים שהוא אוהב בסתיו, אז אחד הילדים אמר: 'לחיות', זה אולי מסכם את הכל. גננת מהעוטף אמרה לי אחרי מפגש שהיא מרגישה שעשתה מקלחת פנימית וחזרה טהורה. התיאטרון מתגלה בתפקידו האמיתי. הילדים מאוד מתמסרים וזקוקים לזה, פתאם הם מזיזים את הגוף, צוחקים, רוקדים, מוציאים דרך המשחק את מה שהם עברו. גם דברים אלימים יוצאים וכל מה שחוו יוצא בגוף ומשתחרר".

בעוד שהילדים והמבוגרים משתתפים ברצון, פיטובסקי מעיד כי בני הנוער פחות משתפים פעולה. בימים אלה הוציאו באלעד קול קורא לבני כיתות ט'-י"ב' לחודש של יצירה שבסופו יעלה מופע מול קהל, אך הכל תלוי בנכונות להירשם. "את בני הנוער לא פשוט להביא. לא תמיד קל להוציא אותם מבתי המלון, הראש שלהם במקומות אחרים בעקבות מה שהם עוברים עם החברים והחטופים, וגם לא לכולם מתאים תיאטרון. יש להם מסגרות ומי שמצליח הולך לבית הספר, אבל חלקם לא הולכים ומתחילים את החיים רק אחר הצהריים ובערב. אנחנו מנסים ליזום עוד פעילויות בבתי המלון עצמם. העיריה הקימה אוהל לנוער בלילות אז אנחנו מנסים לעבור שם בין המדריכים. מקווה שנצליח להביא אותם".

אתה מרגיש תהליך של שינוי אצל אלה שכן באים?

"כן. תהליך מאוד איטי. מצד אחד זו כניסה לאיזו שגרה ומצד שני חלקם עדיין תלושים ותלויים. זה מאוד אישי. יש כאלה שעושה להם ממש טוב לבוא לפעילות ולפגוש אנשים, ויש כאלה שקשה להם, בעיקר בימים ששחרורו החטופים. עשינו גם סדנת כתיבה עם ניצולי הנובה שנמצאים כאן, זו דרך לעקוף ולתת לתת מודע לשחרר דברים, להזכיר את הכוחות הפנימיים שיש להם ואת מי שהיו לפני".