מנחת הדוקו "טיפול זוגי": "הדוגריות הישראלית שלי עובדת"

אלפי אנשים מבקשים להשתתף ב"טיפול זוגי", בכל עונה של סדרת הדוקו האמריקאית המצליחה. כאלף זוגות מתחרים על מקום בתוכנית שבה יבואו עם בני הזוג שלהם לטיפול אמיתי, כנה וחושפני מאוד, ויאווררו בו את הבעיות הכי אינטימיות שלהם, מול כמה מצלמות ומיליוני צופים, שחלקם הם בני משפחתם וילדיהם.

"תמיד שואלים אותי למה אנשים עושים את זה?", אומרת בראיון המטפלת בסדרה הזאת, אורנה גורלניק, "אז ראשית אנחנו חיים בעידן שבו אנשים מגדירים את עצמם דרך עיני הציבור באינסטגרם, פייסבוק וטוויטר, הם אוהבים לשתף. הקפיצה הזאת לטלוויזיה היא לא כל כך גדולה מבחינתם. שנית, חלק מהמשתתפים בסדרה מדברים אל מישהו אחר, לא אל הציבור הרחב, הם מדברים אל מישהו שסגר בפניהם את הדלת: אבא שלא קיבל אותם, או בן משפחה שמסרב להכיר בהתעללות בהם. יש שם מניע שהם אפילו לא מבינים, שקיים בטיפול. זאת המהות של 'ההעברה': אנשים מדברים דרכי להמון פרויקציות".

"טיפול זוגי", שעלתה לשידור בארה"ב ב־2019, וכבר יש לה גרסה ישראלית בכאן־11, מציגה זוגות אמיתיים בטיפול פסיכולוגי אמיתי. אנו מקבלים רק שברירים מ־20 שעות הטיפול שכל זוג מקבל, שנערך לכדי תשעה פרקים, אבל אלה מספקים הצצה לחיי זוגיות במשבר, והאופן שבו הפסיכולוגית אורנה גורלניק - במה שנראה כקליניקה שלה והוא בעצם אולפן - מחלצת אותם מתוכו.

יוצרי הסדרה הם במאי התעודה ג'וש קריגמן ואליס סטיינברג שהגו רעיון לצלם טיפול זוגי מבלי להתערב, כדי שייראה כמו טיפול אמיתי. בתחילה גורלניק חששה מהניסוי הזה, ועם הזמן התאהבה בו.

"טיפול זוגי" היא סדרה המצליחה כנגד כל הסיכויים. בידיים אחרות - של יוצרים אחרים ואולי של פסיכולוגית אחרת - היתה עלולה לגלוש למציצנות סנסציונית, אבל במקרה הזה היא מעוררת הזדהות, מחשבה ותקווה. היא זוכה לסופרלטיבים כמו "פורצת דרך" ב"גרדיאן", "חשוף ומענג" ב"ניו יורק טיימס". במגזין "ניו יורק" אמר זוג אחד שהשתתף בסדרה כי "ד"ר אורנה הצילה את חיינו, ואת הנישואים שלנו". לא פלא שכבר הופקו לה ארבע עונות ושבאוסטרליה ובישראל נעשו לה גרסאות מקומיות. כעת, כשהעונה השלישית מאחוריה (אצלנו היא משודרת ב־yes דוקו וב־STINGTV) והרביעית כבר צולמה, ותור המתנדבים משתרך (הטיפול הוא בחינם), יש לה תובנות שהיא מוכנה להתעכב עליהם, כפי שהיא נוהגת לומר למטופליה.

כמו שאפשר ללמוד משמה ומצל המבטא הזר שלה באנגלית, גורלניק, 58 בזוגיות (שעליה אינה מוכנה להרחיב) ואמא לשניים, היא ישראלית לשעבר. היא נולדה להורים ישראלים שהיו בשליחות בארה"ב, חזרה כשהיתה ילדה בתקופת במלחמת יום כיפור, ובתום לימודי קולנוע באוניברסיטה, שבה לארה"ב, שם למדה פסיכולוגיה. שם היא חיה היום. בראיון ל"ניו יורקר", שכותרתו "המטפלת המעצבת מחדש את חיי האהבה שלנו בטלוויזיה", מלפני שנה, סיפרה על הוריה שהם "אשכנזים טיפוסיים מהדור ההוא. מאוד חילוניים. אידיאליסטים", ושלמעשה היו המטופלים הראשונים שלה, כשעוד היתה ילדה.

הצפייה ב"טיפול זוגי" מרתקת, גם בגלל בני הזוג השונים, אבל גם בגלל האופן שבו גורלניק מנתבת את השיחה, מקשיבה ומנתחת מול המטפלת שלה וקבוצת העמיתים המופיעים בסדרה. ב"ניו יורקר" אבחנו אצלה "סגנון קליני חקרני, הכולל דחיפה של המטופלים אל קצה התהום הרגשית המפחידה, ועידודם לקפוץ".

"הרקע הישראלי שלי הוא חלק נכבד מהסגנון הזה", היא אומרת בראיון שנערך בעברית. "נכון שעברתי מפה לשם ומשם חזרה לפה, ועברתי שוב את האמריקניזציה הזאת ואני כאילו מותאמת יותר לארה"ב, אבל יש משהו ישראלי בי: הקשר הזה שיש לישראלים עם העולם הרגשי שלהם, והיכולת שלהם לדבר על הדברים האלה באופן ישיר, דוגרי, בלי להתעוות - עובד פה. זה שונה מאיך שאמריקאים מתנהלים, אפילו מטפלים אמריקאים. גם זה שאני באה משתי תרבויות מאפשר לי להבין שני צדדים, את הדמוקרטיה הפוליטית של הזוג".

התוכנית השתנתה במשך העונות?

"דברים מתבהרים לנו. אנחנו מבינים למה הסדרה חשובה. יש לנו יותר הבנה למה הזוגות שם. בגדול, לא רק כל זוג בפני עצמו. אני מרשה לעצמי לקחת יותר סיכונים. אנחנו מלווים כמה זוגות כבר כמה שנים. רואים איך זה משפיע עליהם ועל ציבור הצופים. יש לי יותר ביטחון במשמעות שיש לזה עבור המטופלים. אני יותר יודעת להבחין בין עיקר לטפל".

העורכים של התוכנית לא מחפשים בהכרח זוג פוליאמורי, אבל אם בני הזוג עונים על קריטריונים אחרים, וגם על זה, אז כן: מעניין לעסוק בזה"

ביצירה לטלוויזיה יש ציפייה לסוף טוב. כשגורלניק נשאלת אם טיפול מצליח הוא זה שבו הזוג נשאר ביחד והם מחפשים מקרים כאלה כדי שיתאימו לנראטיב ולפורמט היא משיבה ש"חברת ההפקה שואוטיים נותנת לנו חופש כמעט טוטאלי. אז אין שום התערבות או דרישה של הבמאים והעורכים שלי שיהיה סוף עם 'והם חיו ביחד באושר וכו'. בנשמה שלהם היוצרים הם דוקומנטריסטים אז הם רוצים לדעת 'מה באמת' קורה. אפילו יותר מאשר בטיפול רגיל. כי רוב האנשים המגיעים לטיפול רוצים לצאת ממנו כשהקשר שלהם יהיה יותר טוב. יש מקרים שבהם אנשים מגיעים לטיפול כשלפחות אחד מהם רוצה לצאת מהקשר, אבל לעשות את זה באופן טוב. הרוב רוצים את האושר לעד, וכך גם אני. אבל אני לא שבויה בזה, יש אנשים שמגיעים ותוך זמן קצר ברור שעדיף למצוא דרך אחרת לארגן את היחסים שלהם שלא בדרך של זוגיות".

במיוחד שבעונה השלישית לא עסקו רק בזוגיות לשמה. המטופלים מדברים על יחסים פוליאמוריים, ועל לפתוח את היחסים. זה עניין שמשקף את התקופה ולכן הכנסתם אותו?

"לקראת כל עונה מראיינים המון זוגות. העורכים לא מחפשים בהכרח זוג פוליאמורי, אבל אם בני הזוג עונים על קריטריונים אחרים, וגם על זה, אז כן — זה מעניין לעסוק בזה כי זה משהו שאנשים מתעסקים בו היום: ויתור על מונוגמיה, פוליאמורה ושאר וריאציות. מה שאותי יותר מעניין זה הגיוון בייצוג מבחינה דמוגרפית, אתנית ומעמדית. קשר פוליאמורי או לא פוליאמורי? - שיהיה".

ועדיין זה חלק מהעידן הנוכחי.

"אני פסיכואנליטיקאית, אז כל דבר שאנשים עושים מבחינתי הוא תחליף למשהו אחר. יכול מאוד להיות שזוג יתעסק מאוד בלפתוח את היחסים, ואפילו יצליח למצוא לזה סידור שמתאים לכולם. אבל גם אז זה לא מה שהם מנסים לפתור - משהו אחר מסתתר מתחת".

בשלב מסוים דובר על כך שגורלניק תהיה גם הפסיכולוגית בגרסה הישראלית, אבל ערוץ שואוטיים התנגד. "הם לא רצו שאהיה תחרות לעצמי", היא מסבירה. מתבקש לדעת אם גם כאן היה נכנס שיקול תרבותי שכזה.

אם היית המטפלת בגרסה הישראלית האם היית צריכה לעשות התאמות. את עוד מבינה אותנו הישראלים?

"אין לי מושג. בזמנו הבנתי. קרו הרבה דברים ב־30 השנים האחרונות מאז שעזבתי. כמו שאני מבינה את זה, חברים שלי בישראל כבר לא מזהים את החברים שלהם. זאת תקופה איומה פוליטית, גם אצלנו. בכל העולם. אבל כמטפל לפעמים זה עוזר שאתה לא מבין תרבות מסוימת, זה מצריך מהמטופל להסביר לך ולעצמו טוב יותר".

בין היתר בשיחת הזום איתה אני מציינת את הקושי בלראות את הכאב הרב שעולה בשיחות. היא עצמה ציינה אותו בראיון למגזין "אל": "להיות פסיכולוגית זה מקצוע שבו את מתחייבת לעזור לאנשים לשאת את מעמסת הסבל". אני אומרת לה שאני נהנית לראות איך היא מפרקת את המטענים האלה. "את בעצם חבלנית", אני אומרת. "זה אלה שמפרקים פצצות?", היא מבקשת לברר. נבוכה קצת מעולם האסוציאציות הלוחמני שלי, אני מאשרת. והיא בתגובה, בטון המוכר מהסדרה, אומרת "אני אוהבת את הדימוי הזה".

בזמן האחרון דמות הפסיכולוג נהפכה לגיבור טלוויזיוני שכיח. באפל טיוי עלתה בחודש שעבר "שרינקינג" עם ג'ייסון סיגל והאריסון פורד; בדיסני פלוס שודרה "המטופל" עם סטיב קארל. ושנה לפני זה, גם באפל, "הפסיכיאטר מהדלת ליד" עם ויל פארל ופול ראד.

בואי נדבר על זה.

אורנה גורלניק: "העולם צריך עזרה".

אבל המטפלים בסדרות לא באמת עוזרים. הם או גרועים או שמשהו גרוע קורה להם.

"זו אחת הסיבות שהסכמתי לעשות את הסדרה שלי. כי אני והקולגות שלי כבר לא יודעים מה לעשות עם כל הפסיכולוגים האיומים שנראים על המסך. זה פשוט נורא. כולם או נרקסיסטים או שוכבים עם המטופלים שלהם או רוצחים את המטופלים שלהם. זה מטורף ההשלכה השלילית על המטפל".

במיוחד שרוב המקצועות האחרים על המסך מוצגים לרוב במונחים הרואיים: שוטרים, עורכי דין ורופאים.

"השרינק הוא תחליף אם. ואמא תמיד אשמה. זאת התקה אחת ימינה מהאם. אם הכל באשמתה, ואנחנו עושים 'העברה' שלה לפסיכולוג - אז המטפל אשם בכל. יש כל כך הרבה כעס ואכזבה מזה שהמטפל לא עומד בציפיות, מהנפילה מגדולתו. זה קשה. אבל רוב האנשים שנכנסים למקצוע הזה באים בכוונה טובה. ההכשרה היא סופר־אתית. האנשים שעוסקים בתחום הזה, ככלל, הם אנשים טובים למדי שעושים עבודה טובה".