"אני קודם כל חייל, גם בבית קפה"

אסף בריט מפנה שולחן מכוסות קפה ריקות. הוא ניגש לאחד מהלקוחות הבודדים שהרהיבו עוז והגיעו גם הבוקר לבית הקפה שלו ומתעניין בשלומו. ניכר בו שזה באמת מעניין אותו. בריט הוא כבר 17 שנים בעליו של אחד מבתי הקפה האהובים והמצליחים בתל אביב: התחתית ברחוב לינקולן, שהוא כבר מוסד של ממש, בעיקר בברנז'ת התקשורת. אבל הוא גם, ואולי הרבה לפני כן, חייל. לוחם בסיירת גולני שהשתתף בלא מעט מערכות, כולל חומת מגן, עופרת יצוקה ומלחמת לבנון השנייה. כבר באירועי 2000 באינתיפאדה השנייה, בהיתקלות בטול כרם, החלה סדרת אירועים שגרמה לו להבין שהוא מצוי בפוסט־טראומה.

בריט הוא גם בעליו הפעיל של חשבון טוויטר, שלו אלפי עוקבים, ובו הוא מספר לא רק על חוויותיו בצבא אלא גם, ובעיקר, על חייו כמסעדן, תוך כדי שהוא יורד לפרטי פרטים של התנהלות יומיומית מול מציאות כלכלית לא פשוטה.

בימים אלה משמש בריט באופן רופף, אבל מצמרר, בסיס לדמותו של נטע מילר, מסעדן תל אביבי הסובל גם הוא מהלם קרב, בספר החדש "סחיבת פצוע" של מיכל בראון בהוצאת כנרת זמורה (ראו בהמשך).

כשהוא נשאל לשלומו כעת הוא אומר ששלומו "כשלום כולנו. מאוד עצוב. כל כך הרבה מעגלים של מוות שקרובים וקרובים פחות. ואני גם כועס מאוד על הצבא. אני אפילו לא נכנס לעניין של הכשל המודיעיני, של ביבי קיבל או לא קיבל מודיעין. אם תעבור אחורה על הטוויטר שלי יש לי המון ביקורת על הצבא. על מה שהוא הפך להיות בשנים האחרונות. אני יודע מה קרה שם ב־20 השנים האחרונות. ברמת הפרט שחקו את הצבא ברמת הלחימה הכי בסיסית של הלוחם. ההכשרה היום הרבה פחות טובה, הרבה יותר קצרה. יכולת ההתמודדות עם מצבי קיצון כמעט לא קיימת.

"אני רואה את זה ביום־יום אצל העובדים שלי: זה דור מדהים, אבל הם לא יודעים לעבוד תחת מרות או תחת לחץ, ומאוד קשה להם לקבל ביקורת. היום בצבא, כשאתה מתגייס, נפתחת קבוצת ווטסאפ של ההורים והמפקד. כשאני הייתי מפקד צוות בגולני, אמא של אחד החיילים התקשרה אליי. עניתי לה על מה שהיא רצתה — הרי לא מתקשרים אליך כדי להגיד לך שאתה עושה עבודה טובה — יצאתי מהשיחה הזאת, כינסתי את הצוות שלי והודעתי שהשיחה הבאה של הורה שמתקשר אליי, בסוף השיחה הבן של זה שהתקשר הולך לוועדת הדחה באותו רגע.

"המערכת הזו צריכה להתכונן לאירועים כמו אלו שהיו בשבת שעברה. מציאות שבה אף אחד לא מתערב עשר שעות באירועים כמו שהיו בבארי ובכפר עזה, אי־אפשר לתפוס את זה. מי שנכנס לקיבוצים זה רק יחידות עילית. שלדג, מטכ"ל. נכנסו, ספגו אבידות ויצאו".

כלומר הצבא נזהר יותר מדי על הלוחמים? קשה לי אפילו להוציא את זה מהפה.

"כן. לגמרי. למה קשה לך להגיד את זה? זה מה שקרה. נזהרו יותר מדי על הלוחמים. ברגע האמת הכל קרס".

אז אתה כועס על הצבא ולא על המדינה?

"כמובן שאני כועס על המדינה, אבל את זה אנחנו כבר אומרים כמה? 40 שבועות? היריון שלם. מהמדינה אנחנו לא מצפים — מדינה שבן גביר הוא שר בכיר בה, היא מדינה שאין לה זכות קיום, ואני אומר את זה כבר מזמן. ועם כל חוסר הציפיות שלי מהמדינה ומהצבא, עדיין, לדבר כזה לא ציפיתי".

"התפקיד מותאם למידותיי"

בריט, 44, הוא בן קיבוץ כברי במקור, והוא מגדיר את עצמו חייל וחקלאי: "אני קודם כל חייל. בתור חקלאי אני עושה הכל כדי שאוהב להסתכל אחורה כשאני חורש ולראות את הצבע של השדה משתנה, לכן כנראה אני תופס שתי עמדות במטבח, גם היום. וזה לא קשור למה שקרה לי בחיים. אני נולדתי וורקוהוליק. ובתור חייל אני כנראה כל הזמן המפקד, גם בקפה שלי".

15 שנה אחרי ששוחרר ממילואים וחודשיים אחרי שהוכר סוף־סוף רשמית כנכה צה"ל — "לא טרחתי לתבוע את זה עד היום. אבל הבנתי שאני צריך להשאיר משהו לילדים" — ביקש בריט עם פרוץ המלחמה לחזור ולהתנדב. "זה תפקיד שמותאם למידותינו הנוכחיות. שלי ושל שני חברים שלי מהצוות, לוחמים בסיירת גולני בני 40 פלוס. זה ניווט, סיור, הובלה. זה אמנם לא בחזית, אבל ברגע שמתחילה המלחמה, אתה כבר לא יודע איפה החזית ואיפה העורף".

זה מסוכן?

"לא חשבתי בחלומות הכי גרועים שלי שאנחנו נהיה בסיטואציה הזו. שאני אהיה בסיטואציה הזו — שאתקשר לכל גורם אפשרי כדי להתנדב. קשה להתנדב היום, אחרי שאתה כבר משוחרר. אחרי שנגרעתי מהצבא. המון רוצים להתנדב עכשיו. יש תהליך מאוד מסוים ומוסדר לאיך מתנדבים למילואים, ובזמן מלחמה זה הרבה יותר מסובך. אתה צריך יחידה ספציפית שתמשוך אותך, שתיתן דין וחשבון למה היא לקחה אותך ספציפית”.

היחידה הזו יודעת שאתה הלום קרב?

"לא".

והם לא לוקחים על עצמם אחריות מסוכנת?

"מה זה אחריות? אנחנו במלחמה. האחריות שלנו זה להגן על המולדת".

התפקיד שלך, בתור בן זוג ואבא, זה לא לדאוג שאבא שלהם יישאר בחיים?

"את בת זוגי ושני הבנים שלי אני מנסה עכשיו לשלוח לאנגליה, ואני אישית לא מתכוון למות", הוא עונה בשלווה סטואית ומקפיאת דם.

אתה לא שולט בזה.

"נכון. אני גם לא שולט בזה פה. אנשים לא מצליחים להבין מה הולך להיות פה אם תיפתח גם החזית הצפונית. אם זה קורה — זה יום כיפור. וכבר אמרתי קודם, אולי אין לנו חיילים, אבל מה שיש לנו זה את הרוח, ומה שמשנה זו הרוח. החלטות לגבי המשך החיים, נעשה ביום שאחרי".

אמרת לבת זוגך מילי שאתה רוצה להתנדב?

"היא יודעת הכל".

ומה היא אמרה?

"היא בוכה".

אתה מתעקש להישאר חייל או שאתה לא שולט בזה?

"חלק מפוסט־טראומה זה החיים בעבר. זה גם חלק מהסיבה שאני פתוח לגבי זה ומדבר על זה. אם הייתי צריך גם לחוות את זה וגם לא להוציא את זה החוצה — הייתי מתמוטט".

כמה ימים אחרי שיחתנו הראשונה שאלתי את בריט אם כבר גייסו אותו. הוא שלח לי הודעה קצרה בחזרה: "טרם. עדיין מנסה אבל כנראה חיל הרפואה מסונכרן במערכת עם אגף השיקום וזה פוסל אותי מיידית. מפעיל עוד קשר שיש לי ומקווה".

"עושה את הדברים איך שטוב לי"

בריט אמנם אינו פעיל בעמותות שונות שתומכות בחיילים עם פוסט־טראומה, אבל נפגש באופן פרטי עם מי שזקוק לעזרתו ורוצה לשמוע. חפשו ביוטיוב את השיחות שהוא מקיים על אופן ההתמודדות שלו (למשל עם בני קיבוצו, כברי). וגם את השיחות שלו על המשבר בענף המסעדנות, הסיבות לתמחור היקר בכל מקום ושלל נושאים נוספים.

דברים אלה, בצד ניהול בית הקפה, גובים מחיר. הוא מודה שהוא לא נוכח מספיק בחייהם של ילדיו. "אני לא מסוגל לשבת איתם ולעשות יצירה. אני באמת עושה את הדברים איך שטוב לי", הוא מודה. "אבל אני בן זוג ואבא טוב". אני בטוח שזה נכון. זה לא יכול להיות אחרת.

מה המצב כרגע בקפה?

"כרגע? שואה! אנחנו יכולים להחזיק מעמד עוד קצת כי שמתי בצד, אבל המצב ממש קשה".

אתה לא רוצה ללכת לפוליטיקה?

"אני לא יכול. אני אומר תמיד את כל האמת בפנים". חבל, אני חושב לעצמי. הפוליטיקה שלנו מפסידה אדם נפלא.

לפני שאנחנו נפרדים אני מחבק אותו ומבקש ממנו לשמור על עצמו. חזור בשלום אסף בריט, מאיזה מקום שלא תלך אליו. אנחנו צריכים אותך.

***

"האיש עם הפתיל הקצר הוא באמת אני"

ספרה של מיכל בראון "סחיבת פצוע" החל להיכתב שנתיים אחרי שראתה את אסף בריט משתתף בתוכנית "סליחה על השאלה" שעסקה במי שלקו בפוסט־טראומה בכאן 11. היא פנתה אליו, והוא, "בנדיבות שאין למעלה ממנה", הסכים להיפגש ונענה להצעה לבסס את דמותו של השף נטע מילר על סיפורו. הספר מתאר את חברותם של מילר וזוגתו נאוה עם דמיטרי מורוזוב, שותפו העסקי של מילר וחברו ליחידה בצבא ומי שהופך גם לחברה הטוב ביותר של נאוה ומעין אבא חלופי לבנו.

עטיפת הספר "סחיבת פצוע"

"אני כאן רק שופר לנושא שלצערי יהפוך כנראה שוב לרלוונטי מאוד בימים הקרובים", אומרת בראון. "גם הדמות השנייה, דימה (דמיטרי), מבוססת על אדם אמיתי שהעדיף להישאר בצללים". זה הרומן הראשון של בראון בעברית, ולפניו כתבה כמה ספרים באנגלית.

כשאני שואל את בריט אם לא היה קשה לו לנדב את סיפור חייו לדמות בדיונית של איש עם פתיל קצר שלעיתים אפילו מתפרץ על הלקוחות שלו, ושל בעל לא מתפקד, לעיתים גם מינית — הוא מחייך. "כנראה שם הייתה לי בעיית אימפוטנציה, היה לי מאוד קשה. האיש שבספר רץ 17 ק"מ בבוקר ועובד בלי סוף רק כדי להשתיק את השדים במוחו, זה באמת אני. גם עניין הפתיל הקצר נכון, למרות שבשנים האחרונות אני משתלט עליו יותר טוב (חוץ מאשר אולי עכשיו). המצב הנוכחי מוציא אותו ממני שוב. אבל בגדול, במקצוע הזה צריך לאהוב אנשים, ואני אוהב אנשים".