הנגיד מעלה ריבית בפעם העשירית, אבל מתחיל להפגין חולשה

1. בנק ישראל הסתפק הפעם בהעלאת ריבית במינון המינימלי - רק 0.25%, אף שקצב האינפלציה הנוכחי והנתונים הטובים יחסית של הפעילות הכלכלית במשק איפשרו לו לבצע העלאה של 0.5%. כלומר הנגיד פרופ' אמיר ירון ויתר על האפשרות להנחית פטיש חמישה קילו על האינפלציה הישראלית שכואבת מאוד, ולהשוות כבר עכשיו את הריבית הישראלית לזו של ארה"ב שעומדת על 5.25%-5%. מהלך כזה היה מאפשר לו לרסן את התמריץ לזליגת השקעות לחו”ל. שער השקל הנחלש נותר אחת הדאגות המרכזיות של הבנק, שכן הוא מנוע אינפלציוני מרכזי. בינתיים הריבית תעמוד על 4.75% ותיכנס לתוקף ביום חמישי 25 במאי.

עם זאת הכיוון של הבנק המרכזי ברור: "תוואי הריבית ייקבע בהתאם לנתוני הפעילות והתפתחות האינפלציה, כדי להמשיך ולתמוך בהשגת יעדי המדיניות", נכתב בהודעה על החלטת הריבית, כמו בהחלטות האחרונות. נגיד בנק ישראל וחבריו משאירים את הדלת פתוחה להעלאה נוספת, שנראית כרגע כאירוע בלתי נמנע. עם זאת הם מאותתים: אנחנו לקראת הסוף.

בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה, שבה בנק ישראל והנגיד עומדים תחת לחץ עצום, כולל התקפות אישיות כדבר שבשגרה, העלאה של 0.5% הייתה גורמת לזעזוע רב-מערכתי. בראש רשימת הלוחצים (והלחוצים) ניצב ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שרואה מצד אחד איך יוקר המחיה המשתולל שוחק את ההכנסה הפנויה של משקי הבית, ומצד השני הריבית עושה בדיוק את אותו דבר מהכיוון השני, בעיקר דרך ערוץ המשכנתאות ושאר ההלוואות. היות שהמשק הישראלי נכנס למעקב קפדני על ידי הארגונים הכלכליים הבינלאומיים, לרבות חברות הדירוג, על רקע אי הבהירות סביב המשכה של ההפיכה המשטרית הכרוכה בסכנה מידית לפגיעה אפשרית בעצמאות הבנק המרכזי, נתניהו שותק. הלחץ הוא בערוצים תת־קרקעיים: אסור שהוא ייתפס כמתערב במדיניות המוניטרית ופוגע בעצמאות הבנק המרכזי. את המלאכה הזו הוא משאיר לשר האוצר של מדינת ישראל בחצי משרה בצלאל סמוטריץ, שכנראה שהמוניטין שלו פחות משובח.

2. נתניהו נמצא בבעיה: מאז שחזר לשלטון בפעם השנייה, ב־2009, הוא נטש את התחום הכלכלי וניצל את ההיעדרות הארוכה של האינפלציה (2010–2022) כדי להוריד מסים ולהזניק את הגירעון, כאשר הוא נהנה מהריבית השלילית ומהכסף חינם שבנק ישראל סידר לו ולממשלותיו באותה תקופה. אלא שזה נגמר ונתניהו חווה בפעם הראשונה עד כמה האינפלציה היא רעה חולה.

הבעיה היא שהממשלה לא עושה מספיק. ליתר דיוק, היא לא עושה כלום בנדון. לפי ניתוח בנק ישראל, הממשלה הורידה רק 0.1 נקודות אחוז מהאינפלציה ללא אנרגיה ופירות וירקות (5.4% לעומת 5.3%), כלומר 1.85% מסך האינפלציה. היוזמות הבעייתיות של שר הכלכלה ניר ברקת, כמו לדרוש מ־15 החברות הגדולות בשוק המזון לחשוף נתונים והחלטתו לפטר את הממונה על התחרות מיכל כהן יממה לפני אישור התקציב, רק מחזקות את השאלה מה בדיוק הוא עשה עד עכשיו. עולה חשד שנושא יוקר המחיה מעניין אותו כקליפת השום. "המדיניות" שברקת בחר לנקוט יותר מזכירה משטרים בעייתיים, שמעדיפים למצוא שעיר לעזאזל במקום פתרונות.

הגורם נוסף, והכי חשוב, שלוחץ על הנגיד בבואו להחליט על הריבית הוא הציבור הרחב, שרואה איך הנטו שלו קונה פחות ופחות. העובדה שבימים שלפני ההודעה הרשמית על ייקור הכסף, הבנקים המסחריים דיווחו על המשך זינוק ברווחיהם הלא פרופורציונליים, פרי תוצר של ניצול מציאות מוניטרית חדשה והכוח האוליגופוליסטי ממנו הם נהנים, אינה מוסיפים נחת לנגיד. אסור לשכוח שהפיקוח על הבנקים הוא תפקיד אינטגרלי של בנק ישראל, ונוצר כאן חלוקה לא צודקת ובלתי מתקבלת על הדעת של "עול" האינפלציה: קבוצה ענקית נשחקת עד דק וקבוצה קטנה מרוויחה הון. הנגיד חייב לתת את הדעת על העניין הזה, אחרת יהיה לו קשה להצדיק העלאות ריבית נוספות, שנראות כעת הכרחיות.

3. ההודעה על הריבית שאמורה להציג ניתוח עומק של המציאות הכלכלית הישראלית העכשווית משקפת בעיקר מבוכה ולחץ של הנגיד וחבריו. אין מילה אחת לתיאור חומרת האינפלציה, חוסר המעש של הממשלה בנידון, חוסר הוודאות שההפיכה המשטרית מטילה על המשק, ההסכמים הקואליציוניים שהולכים וגדלים כמעט על בסיס יומי, תקציב המדינה השערורייתי ו"האנטי צמיחה" שהוגש והתרומה של כל אלו לליבוי האינפלציה. נזכיר שנגיד בנק ישראל אמור להיות היועץ הכלכלי לממשלה.

הרבה שאלות נותרו פתוחות במסמך שנראה יותר כאילו יצא ממטה האו"ם, ולא מבנק מרכזי של מדינה שנכנסת לאזור סכנה. ניכר כי הנגיד ירד למחתרת: הוא לא רוצה להרגיז אף אחד, והוא יודע שכולם חמים עליו. גם הניתוח שמופיע סביב האינפלציה נראה חלבי למדי (ייתכן כדי להצדיק את ההעלאה העדינה).

בבנק ישראל בונים על האטה בפעילות הגלובלית כגורם מרכזי לריסון האינפלציה. אשרי המאמין. מסיבה בלתי ברורה בנק ישראל ממשיך לדבר על האטה בקצב האינפלציה בחודשים האחרונים כאשר האינפלציה דווקא מזנקת (יותר מ־6%). פשוט בנק ישראל מעדיף להתייחס לאינפלציה מנוכת עונתיות, דבר שבימים אלו נראה משונה וכלכלנים בכירים במערכת מגדירים אותו כ"אחיזת עיניים". בנק ישראל יותר מדי רגוע מהעובדה שציפיות האינפלציה מעוגנות בגבול העליון של היעד (3%): בהתחשב במציאות הפוליטית הנוכחית וברמת האמון של השוק בממשלה, זה יכול להתהפך בתוך רגע. בבנק ישראל מציינים כי עדיין האינפלציה כאן נמוכה לעומת רוב המדינות המפותחות. אלא שמה שחשוב הוא הכיוון: אצל כולן היא יורדת, בעיקר כי המזון יורד. אצלנו ההפך.

חשוב מכל: אינפלציית הליבה של ישראל גבוהה מהאינפלציה הכללית (5.3% לעומת 5%). כלומר היא מושרשת עמוק במשק וגלשה לשירותים, שם היא הרבה יותר קשה לעצירה. דבר אחד כן מציינים בבנק ישראל, שהאינפלציה "מקיפה מנעד רחב של סעיפים", עוד סימן רע המצביע על הקושי הצפוי בריסונה. לנגיד אין הרבה זמן לנשום מכיוון שהוא חייב כבר להתכונן ל־10 ביולי, מועד המבחן הבא שלו. שם הוא ייאלץ שוב להדוף את הלחצים ולבצע את הפעימה השנייה בהעלאה שלא בוצעה היום. הנתונים מבשרים כי לא יהיו לו הרבה ברירות, כאשר בבנק ישראל מבינים היטב כי האטה בפעילות הכלכלית המעמיקה (שהיא קשה יותר ממה שהם מתארים) תציב אותם ב"דילמה מוניטרית" חריפה בה הם יצטרכו לתעדף צמיחה על פני אינפלציה או להפך.