יותר כסף אמריקאי ויותר פערים - המגמות שמעצבות את עתיד הכדורגל האירופי

מאז 2005 נראית מגמה ברורה של השקעות ברכישת שחקנים בכדורגל האירופי: הפרמיירליג היא הליגה היחידה שמבססת את המודל העסקי שלה על השקעה בכישרונות מרחבי העולם, מה שהפך אותה לליגה הכישרונית בעולם.

בגוף המחקר של הכדורגל האירופי, CIES Football Observatory, זיהו את המגמה הזו בין 2013 ל-2022. מגמה שהתחדדה בשנה האחרונה - שנה שהביאה עימה עלייה ניכרת בהשקעות של חמש הליגות הגדולות: 61% יותר מאשר ב-2021.

ב-2022 קבוצות השקיעו 6.2 מיליארד יורו ברכישת שחקנים - 7% פחות משיא כל הזמנים, שהגיע מעט לפני התפרצות הקורונה (2019). הפרמיירליג אחראית ליותר מ-3 מיליארד יורו (!) מההשקעות הללו ב-2022 - שיא כל הזמנים לליגה (כל ליגה). שיעור ההשקעה של קבוצות הפרמיירליג מההשקעות של כל קבוצות חמש הליגות הגדולות האחרות עומד על 48.5% - עלייה מ-38.7% בעשור האחרון.

רוב הכסף בשוק ההעברות מושקע על ידי קבוצות חמש הליגות הגדולות, בקבוצות חמש הליגות הגדולות. הוא ממש לא "מטפטף" למטה. בין 2013 ל-2022 כ-36% מכספי העברות החליפו ידיים בין קבוצות בחמש הליגות הגדולות, כש-29% מכספי העברות של קבוצה בחמש הליגות הגדולות הלכו לקבוצה בתוך הליגה שלה. כלומר, 65% מהכסף בשוק העברות נשאר בידיים של הקבוצות הכי עשירות גם ככה. כ-10% הולך לקבוצות בליגות נמוכות - בעיקר במדינה של אותה הקבוצה (80%). 20% הולכים לקבוצות בתוך אירופה שאינן בחמש הגדולות, ובסביבות 6% למדינות מחוץ לאירופה. כך שמי שרואה את שוק ההעברות כגורם מאזן שמעביר כספים לקבוצות הקטנות יותר - ובכן, זה בדיוק ההיפך. שוק העברות השחקנים הוא מאיץ פערים.

מתוך ה-20% הללו שמגיעים מחמש הליגות הבכירות, הרוב הלך למספר קבוצות בודדת בעשור האחרון. בנפיקה (876 מיליון יורו), אייאקס (812 מיליון יורו), פורטו (694 מיליון יורו) וספורטינג ליסבון (551 מיליון יורו).

בסך הכול, 5 ליגות מחוץ לחמש הגדולות הכניסו 1 מיליארד יורו או יותר מהעברות בעשור האחרון: הליגה הפורטוגלית (2.4 מיליארד יורו), הצ'מפיונשיפ האנגלית (2.1 מיליארד יורו), הליגה ההולנדית (1.7 מיליארד יורו), הליגה הברזילאית (1.18 מיליארד יורו) והליגה הבלגית (1.1 מיליארד יורו). השאר רחוקות ב-400 מיליון יורו לפחות.

וגם כאן נראה שב-2022 המגמה התחילה להשתנות. קבוצות רבות בתוך חמש הליגות הגדולות, ואפילו בפרמיירליג, יצרו מודל שמאפשר להן להתחרות ברמות הגבוהות תוך כדי מכירת שחקנים. ב-2022 מנצ'סטר סיטי מכרה שחקנים ב-279 מיליון יורו לחמש הליגות הבכירות - בעיקר שחקנים שלא היו שחקני הרכב קבועים. שחקנים שהגיעו כ"השקעה" של המועדון ונמכרו ברווח משמעותי (גבריאל ז'זוס, פראן טורס, אולכסנדר זינצ'נקו ולא מעט שחקנים מאוד צעירים ולא מוכרים). במקום השני נמצאת אייאקס, שבזכות מנצ'סטר יונייטד - ומכירתם של ליסנדרו מרטינס ואנתוני - הכניסה ב-2022 סכום ששווה יותר מההכנסות השנתיות שלה (226 מיליון יורו). ברייטון מהפרמיירליג, פורטו, יובנטוס, מונאקו, באיירן מינכן, ספורטינג ליסבון, ליל, לידס בטופ ההכנסות ממכירת שחקנים לחמש הליגות הבכירות ב-2022. יובנטוס ובאיירן מינכן, כמו סיטי, הן ענקיות שגילו איך אפשר להרוויח משוק העברות השחקנים.

זו מגמה "מסוכנת" עבור לא מעט ליגות שממש בונות על ההכנסה ממכירת שחקנים (הליגה ההולנדית, הליגה הצרפתית, הליגה הפורטוגלית ועוד). בעוד הקבוצות מהליגות שאינן בטופ 5 צריכות לדוג את הכישרון בשווקים ספציפיים, לטפח אותו אצלן ורק אז למכור אותו, הקבוצות הגדולות יכולות לזרוק רשת דיג ענקית לתוך אוקיינוס של שחקנים ולהוציא משם את הדגים הכי מוכשרים.

מנצ'סטר סיטי, למשל, בעלת רשת מועדונים גלובלית. היא יכולה לרכוש שחקנים דרך חברת האם והרחק מכל רגולציה אירופית, לטפחם ולמכור אותם ברווח משמעותי. צ'לסי עשתה זאת בעבר גם תחת רומן אברמוביץ': רכשה הרבה מאוד שחקנים צעירים וטובים בסכומים גדולים יחסית, אגרה אותם בסגל המורחב של המועדון ושלחה אותם להשאלות כדי שיעניינו מועדונים אחרים שישלמו עבורם לצ'לסי. רגולציות חדשות של פיפ"א ימנעו "השאלות סדרתיות". עם זאת, סיטי - בזכות ההון מהאמירויות - יכולה להמשיך להתנהל במדיניות הרכש הנוכחית שלה. כמו כן, לא בעלים של לא מעט מועדונים מחמש הליגות הבכירות התחילו לרכוש מועדונים קטנים יותר בעולם.

המגמה האנגלית מתחזקת

בין 2013 ל-2022 הקבוצות שהוציאו את הסכומים הגבוהים ביותר על רכש היו 5 קבוצות אנגליות ו-5 קבוצות מחוץ לאנגליה. ברצלונה, שהוציאה סכום של 1.8 מיליארד יורו נמצאת כרגע בחובות של יותר ממיליארד יורו ותהיה תחת מגבלות הוצאה משמעותיות בעתיד מאחר שהיא תהיה חייבת לטפל בהתמודדות עם החובות ותשלומי ריביות. יובנטוס, שבעשור האחרון רק 4 קבוצות השקיעו יותר ממנה בשוק העברות השחקנים, גם כן בהליך צמצום והבראה. פריז סן ז'רמן (מקום 6 בהוצאות) - סביר להניח - תמשיך להיות גורם משפיע בשוק העברות השחקנים. גם ריאל מדריד (מקום 7 בהוצאות). אבל אתלטיקו מדריד, מהמקום העשירי בהשקעות בשחקנים בעשור האחרון (1.15 מיליארד יורו) צריכה להתמודד עם חובות גם כן. נראה שבעשור הקרוב, את המקום של אלו ימלאו קבוצות אנגליות.

אחרי הקורונה, נראה שהפערים בין האנגליות לאחרות התחדדו עוד יותר. ברשימת המשקיעות הגדולות ברכש ב-2022 אפשר למצוא את צ'לסי (333 מיליון יורו), מנצ'סטר יונייטד (268 מיליון יורו), ברצלונה (267 מיליון יורו), ניוקאסל יונייטד (259), ווסטהאם (220 מיליון יורו), נוטינגהאם פורסט (216 מיליון יורו), טוטנהאם (191 מיליון יורו), פריז סן ז'רמן (191 מיליון יורו), יובנטוס (188 מיליון יורו) וליברפול (181 מיליון יורו) - 6 קבוצות אנגליות ובלי מנצ'סטר סיטי או ארסנל. 13 מ-20 הקבוצות שהשקיעו הכי הרבה ברכש ב-2022 היו אנגליות כאשר לפחות 4 מהלא אנגליות לא צפויות להיות ברשימה הזאת ב-2023 בגלל ירידה משמעותית בהכנסות או חובות עצומים.

כשמסתכלים על השקעות נטו (כלומר הוצאות בשוק ההעברות פחות הכנסות משוק ההעברות), אז הפרמיירליג השקיעה 9.5 מיליארד יורו נטו ברכש בעשור האחרון (18.25 מיליארד יורו הוצאה, 8.76 מיליארד יורו הכנסה). זה פשוט סכום שאף ליגה אחרת לא הצליחה להתקרב אליו. בסריה A האיטלקית השקיעו 9.5 מיליארד יורו אבל החזירו 8.1 מיליארד יורו, כך שההשקעה נטו היא 1.38 מיליארד יורו. בלה ליגה ההשקעה נטו עומדת על 789 מיליון יורו, בבונדסליגה על 783 מיליון יורו ובצרפת אין השקעה נטו כי יש הכנסה נטו של 350 מיליון יורו - כאשר פריז סן ז'רמן היא היחידה מבין קבוצות הליגה הצרפתית שהשקיעה סכום נטו משמעותי על רכש (350 מיליון יורו).

אנחנו רואים המשך ישיר של המגמה הזו ב-2022. הצרפתיות והאיטלקיות הפכו למוכרות מצטיינות, הגרמניות לא ממש במשחק והספרדיות גם כן לא משקיעות גדולות ברכש - אם לא מחשבים את ההוצאות של ברצלונה וריאל מדריד, יוצא שכל הספרדיות לא השקיעו, בנטו, יותר מאשר נוטינגהאם פורסט.

ההשקעות הללו הן לא בזבוז כסף. רכישת שחקנים היא השקעה בגיוס עובדים והחתמת כישרונות. קבוצות רבות באנגליה עושות מאמצים גדולים כדי שההשקעה הזו תשתלם. שחקנים מקבלים תנאים טובים יותר ויותר והדרכים להוציא מהם תפוקה גם כן עולות. רכישה של שחקנים בינלאומיים רבים מעלה את העניין הגלובלי בפרמיירליג - ששואבת את רוב הכספים מזכויות שידור בינלאומיות. וכפי שקבוצות אנגליות רבות מראות, מכירת שחקן שלהן ברווח לאחת מהענקיות בליגה שלהן, זה עסק מניב במיוחד.

רוב הקבוצות האחרות באירופה לא יכולות להרשות לעצמן השקעות כאלו בעצמן. בארבע הליגות הגדולות שאינן הפרמיירליג יש קבוצה אחת או שתיים שיכולות להרשות לעצמן להשקיע ברכש סכומים משמעותיים. השאר פשוט לא.

האמריקאים מזהים הזדמנות

ולכאן נכנס ניתוח מעניין של פול ווידופ מבית הספר לעסקים באוניברסיטת מנצ'סטר וסיימון צ'דוויק, פרופסור לעסקי ספורט שעובד כיום בחברת ניהול הספורט Eurasian Sport.

למרות שנראה שהפרמיירליג שואבת את רוב ההכנסות בכדורגל האירופי, הרבה חברות השקעות אמריקאיות מחפשות להשקיע את כספן בקבוצות שמחוץ לאנגליה. אחרי סבב השקעות גדול בכדורגל האירופי של אוליגרכים רוסים, שייח'ים מנסיכויות נפט ואפילו מיליארדרים סינים, נראה שלכדורגל האירופי הגיעו לאחרונה יותר ויותר משקיעים אמריקאים וקרנות הון וגידור אמריקאיות. לפי ווידופ וצ'דוויק זה קורה גם בגלל הקורונה.

סכומי עתק כבר נכנסו והושקעו בכדורגל. אם דרך מיליארדרים, אם דרך מאות מיליוני האוהדים שמוכנים לשלם כסף טוב עבור כרטיסים ומרצ'נדייז ואם דרך חברות התקשורת הבינלאומיות שרכשו זכויות שידור - אז כיום בעלי קרנות פרטיות רואים שוק ספוג בכסף שמנוהל בצורה בעייתית. כלומר הזדמנות.

הקורונה, כאמור, לא הכניסה את המשקיעים הפרטיים אלא זירזה את ההליך. קרנות רבות נהנו מעלייה כבירה בשווי שלהן וראו איך מועדונים רבים, בעיקר מחוץ לפרמיירליג, מתקשים פיננסית ונכנסו כרוכשות, או כמלוות (כמו במקרה של ברצלונה). הלוואת והרכישות נראות כמו עסקאות משתלמות כרגע וצפויות להיראות עוד יותר טוב בעתיד.

בעיני המשקיעים, בעוד עשור או פחות, המירוץ אחר תוכן חדש יגיע בגדול לספורט העולמי. נטפליקס, אמזון, אפל טי.וי או גורם אחר ירצו נתחים גדולים יותר מזכויות שידור כדי להשאיר את אוהדי הספורט אצלהן. הפלטפורמות הללו יכולות גם לשלב את תעשיית ההימורים בתוכן הספורטיבי בשביל רווח גדול או יותר. חברת DAZN, שכבר השקיעה מיליארדים ברכישת זכויות שידור של ליגות ברחבי העולם, הולכת לכיוון הזה. חברות כגון CVC נכנסו כ"רוכשות" של נתחים מהכנסות עתידיות של לה ליגה וגם של הבונדסליגה. זו לא באמת רכישה אלא יותר הלוואה שמבטיחה ל-CVC הכנסות עתידיות מהחזרים של הקבוצות מזכויות השידור.

רבים מהמשקיעים הם בעלים של נתחים נכבדים בקבוצות ספורט אחרות מהעולם. טולוז הצרפתית נרכשה על ידי משקיעים אמריקאים, נאנסי גם. טרואה נרכשה על ידי סיטי פוטבול גרופ (חברת האם של מנצ'סטר סיטי) - כשאחת המשקיעות בסיטי פוטבול גרופ היא קרן ההשקעות סילבר לייק. פנויי ספורטס גרופ, למשל, היא הבעלים של בוסטון רד סוקס וליברפול, אחוזים ממנה בבעלות חברת RedBird Capital Partners, שרכשה לאחרונה את מילאן מידי אליוט מנג'מנט, שמכרה את מילאן ברווח משמעותי (רד קפיטל היא גם הבעלים של טולוז).

בקרנות האמריקאיות אופטימיים מאוד בקשר להשקעות שלהם. אם זה בגלל הסטרימינג או אם בגלל שהפערים העצומים מהפרמיירליג יובילו להקמת סופרליג רווחית, חברות ההשקעות רואות הזדמנות גדולה בכדורגל שמחוץ לאנגליה.

העניין הוא שהבעלות שלהם על קבוצות כדורגל רוקה מלהיות בטוחה לגורל של קבוצות.

הסיפור של ליברפול ומילאן הוא של משקיעים אמריקאים ששיקמו מותגים מתקשים אבל הרבה מהסיפורים מסתיימים בכאב לב עצום לאוהדים: בורדו, גנואה, ונציה, פארמה וברנלי פחות מוצלחות והבעלים האמריקאים שלהן סיבכו אותן מקצועית וכלכלית.

בדצמבר האחרון ALK קפיטל, משקיעי ספורט אמריקאים, רכשו את ברנלי באותה שיטת מינוף שהשתמשו בה מנצ'סטר יונייטד (ההכנסות של המועדון משלמות עבור אנשי העסקים את הסכום שבו נרכשו).

הפרמיירליג יהלום, השאר? הזדמנויות בזול

האמריקאים, שזוכים להטבות מס משמעותיות כבעלים של קבוצות ספורט, רואים את המגמה בכדורגל העולמי. הפרמיירליג היא היהלום המבריק והבלתי שביר - ה-NBA של הכדורגל. שם שורת הרווח תהיה קטנה יותר כי כל השקעה תעלה הרבה מאוד כסף. עם זאת, השקעה קטנה יחסית בקבוצות מחוץ לפרמיירליג יכולה להניב רווח משמעותי בעתיד. אם על ידי התייעלות ומכירה בעתיד, אם על ידי מכירת זכויות שידור ושירותי הימורים או "במקרה הגרוע" דרך שוק העברות השחקנים.

כמו כן, קבוצות כגון בורדו או ברנלי אולי לא בעלות שם עולמי אבל זה לא אומר שאין להן הרבה מאוד לקוחות מקומיים, שירכשו מנויים ומרצ'נדייז ויכניסו מזומנים לקופה - לא משנה מה קורה על המגרש. קבוצת ספורט עוזרת מאוד בהשגת מזומנים.

כנראה שרוב האוהדים יודעים שהמשקיעים האמריקאים לא מתעניינים בשום דבר אחר מלבד כסף. "הבעיה היא", לפי ווידופ וצ'דוויק, "שמיקסום רווחים לעתים קרובות כולל שחיקת הקשרים בין המועדונים לקהילות שבהן הם נמצאים". וזה רק הגיוני. אם הבעלים של הקבוצה בא לקבוצה בשביל להרוויח ממנה, הוא יהיה פחות פתוח להשקעת זמן וכסף בפיתוח הקשר הקריטי לחיים של מועדון כדורגל, כל מועדון כדורגל - הקשר עם הקהילה המקומית. כשהקשר הזה מתרופף, אז לא יהיה איכפת לבעלים למכור את הכוכב המקומי הצעיר בכמה עשרות מיליוני יורו לקבוצה אנגלית. גם לא יהיה משמעותי להשקיע באנשי מקצוע מקומיים או לבנות מערכת יחסים לטווח הארוך עם המקומיים (מה שאומר עלייה במחירי הכרטיסים, ירידה במספר הכרטיסים שמוקצים לילדים מקומיים וכו').

באופן כללי, ההשקעות הרבות של קרנות הון בכדורגל האירופי אינן חדשות טובות לכדורגל האירופי.