ח"י רקפות" של משה גרשוני מימין והפסל החושן של יצחק דנציגר בחלל התערוכה | צילום: אוראל כהן
מבוא מרהיב לאמנות ישראלית: אוסף הפניקס מציג לציבור יצירות איקוניות
במשך שנים שכבו במחסנים יצירות מופת של אמנות ישראלית מאוסף הפניקס, החשוב באוספים הפרטיים. בתערוכה החדשה והמרשימה "ארץ אהבתי" במוזיאון רמת גן, יש למבקרים הזדמנות להיפגש פנים אל פנים עם עושר של יצירות שעד עתה אפשר היה לראות רק בספרים. דווקא בשמרנות המסוימת של האוסף טמון סוד כוחו
תערוכת אוסף האמנות של קבוצת הפניקס, שמוצגת כעת במוזיאון רמת גן, היא שיעור מבוא ויסוד באמנות הישראלית — פשוטו כמשמעו. התערוכה רחבת הידיים, שמוצגת בכל אגפי וקומות המוזיאון, מציינת 75 שנה למדינת ישראל, ומספקת הזדמנות נדירה למפגש פנים אל פנים עם כמה מעבודות האמנות הישראלית החשובות ביותר, כאלו שאפשר היה עד כה לראות בעיקר בספרים.
אוסף קבוצת הפניקס, מייסודו של יוסי חכמי (בנו של מייסד החברה), שהיה היו״ר והבעלים של חברת הביטוח עד 2002, הוא ככל הנראה עדיין האוסף החשוב ביותר לאמנות ישראלית שאינו בבעלות מוזיאון, ואחד הגדולים שבהם. גם אם יש בישראל אוספים יצירתיים יותר (אוסף בנו כלב) או נועזים ופעילים יותר (אוסף לוין), הרי שכעת, לאחר ההתפרקות הטראגית והאיטית של אוסף עמי בראון — גם הוא מהחשובים שבאוספי האמנות הישראלית — נותר אוסף הפניקס ללא תחרות אמיתית.
בתחילת 2010, בעת שהפניקס היתה בבעלות איש העסקים יצחק תשובה (עד 2015), הוצע אוסף הפניקס למכירה תמורת כ־23 מיליון דולר, מהלך שלא יצא בסופו של דבר אל הפועל. למרות חשיבותו העצומה של האוסף, הרי שעד לתערוכה הנוכחית הוצגו לקהל הרחב רק חלקים ממנו, בסך הכל בשתי תערוכות קודמות: ב־1998 במוזיאון תל אביב וב־2006 במוזיאון אשדוד. מכיוון שזה בעצם אוסף פרטי, להוציא השאלות נדירות למוזיאונים ותערוכות, הוא אינו נגיש לציבור, ועד עתה היה מאוחסן למשך תקופה ארוכה.
ב״ארץ אהבתי״, התערוכה שנוצרה מהאוסף באוצרות רוני כהן־בנימיני, יש מבחר עצום של אמנות ישראלית מכל התקופות: מראשית המאה ה־20 ועד שנות ה־2000. למרות זאת התערוכה אינה ערוכה באופן כרונולוגי, ושלוש הקומות במוזיאון גן מציעות שלושה חתכי רוחב נושאיים סביב הזהות הישראלית: מקום ואי־מקום, בעיקר ציורי נוף; גוף האדם, הפיזי והפוליטי; והבית, הממשי והמטאפורי. מסיור בה ניכר כיצד חכמי, שנעזר בזמנו בשניים מבכירי האוצרים והחוקרים של האמנות הישראלית — פרופ׳ מרדכי עומר, שהיה מנהל מוזיאון תל אביב, ויונה פישר, אוצר האמנות הישראלית במוזיאון ישראל — השכיל ליצור באופן עקבי במשך שלושה עשורים אוסף אמנות ישראלית מוזיאלי בהיקפו ובאיכותו, הן מבחינת העומק והן מבחינת הפנורמה האנציקלופדית שנפרסת עתה לרוחבה.
טביעות האצבעות הברורות של האספן והאוצרים ניכרות היטב בבחירת העבודות, שמשקפות את הטעם האליטיסטי, ואפילו שמרני, של שלושתם. זה אוסף שמתרכז במודע, ברובו הגדול, ברגעי המפתח של האמנים הישראלים הקאנוניים שפעלו כאן, והשמרנות הזו היא גם סוד כוחו.
מרגש להיפגש פנים אל פנים, מיד בכניסה, בשניים מהציורים הקלאסיים של האמנות העברית הצעירה, משנות ה־20 של המאה הקודמת. ״שדרות רוטשילד עם מגדל המים״ של ציונה תג׳ר ו“הפרדס” של נחום גוטמן. הם מהטובים שבציורי המודרניזם המקומי הצעיר, ומהניסיונות הכנים הראשונים ליצור בהשפעת הזרמים החדשים באירופה עם רגישות לדמויות ולנופים המקומיים. עוד מאותה תקופה תמימה וחלוצית של ייסוד האמנות המודרנית בארץ, התקופה שהיא כיום היקרה והנדירה ביותר בשוק האמנות, מוצגות יצירות המופת ״מוכרי הירקות״ של ראובן רובין ו״חרמש הירח והסוס הכחול״ החידתית של משה מוקדי. סמוכה אליהם מוצגת ״הספנים הערבים ביפו״ של ישראל פלדי, אולי הטובה ביצירותיו של האמן המודרני המוקדם, ציור שמככב כמעט בכל מאמר על ראשית האמנות הישראלית.
גם תנועת הציור המופשט־הלירי, בעיקר אמני קבוצת ״אופקים חדשים״, שהיתה לה השפעה מכרעת על האמנות המקומית בתקופת קום המדינה, מיוצגת ביצירות מופת של אביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן ויוסף זריצקי, שלושתם מעמודי התווך של הציור המופשט המקומי. באוסף גם מוצגת יצירת המופת הקטנה באקוורל ״אשת האמן במבט לרחוב״ של זריצקי מ־1920, אחת העבודות המוקדמות ביותר של זריצקי ששרדו, שנוצרה עוד לפני עלייתו לארץ.
עניין מיוחד, מתמשך ומחקרי באוסף מוקדש ליצירות המופת של משה קופפרמן, של משה גרשוני (״ח״י רקפות״) ושל אריה ארוך (״הגדת סרייבו״ ו״מוטיב יהודי״), מהחשובים שבציירים הישראלים בדור שלאחר קום המדינה, שעסקו בשאלה הלא פתורה של היהדות אל מול הישראליות. גם הצייר הריאליסטי אביגדור אריכא, שחי בעיקר בפריז, מיוצג עם סדרה של עבודות מופת.
לצדן מוצגות עבודות מופשטות של לאה ניקל ומרדכי ארדון, וכן עבודות פיסול חשובות של יגאל תומרקין ויצחק דנציגר (״החושן״). בין הקלאסיקות הרבות מגיחות גם עבודות אמנות עכשווית־פוסט מודרנית שאינה רק ציור ופיסול מסורתיים, כמו האובייקטים של סיגלית לנדאו, צילומים של מיכל רובנר ודוד עדיקא, ״הסעודה האחרונה״ המונומנטלי של עדי נס, ואפילו צלחת החומוס (למעשה צבע שמן) של אלי פטל.
בתערוכה מוצגות כאמור מאות עבודות חשובות, והיא הזדמנות למחקר עומק בתוך המיטב של האמנות הישראלית. אבל כדי להקדיש לאוסף הפניקס את תשומת הלב הראויה כדאי לבקר בו שוב, או לחבור לסיורים שמציע המוזיאון. לרגל הפתיחה, הכניסה למוזיאון ללא תשלום עד 14 באוקטובר 2023, אבל בהזמנת מקום מראש.
אתחול מחדש, גרסה 2
האם תערוכת "ארץ אהבתי" תעלה בחזרה את מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית על הפסים הנכונים, לאחר המשברים הקודמים שחווה? בשנים האחרונות ידע המוזיאון טלטלות שהעיבו מאוד על התנהלותו הן בקרוב הציבור הרחב והן בשדה המקצועי. החלטת ראש העיר כרמל שאמה הכהן לצנזר יצירה של דוד ריב ב־2022 הביאה לבסוף לסגירתו.
תקופת הניהול הארוכה של האוצר מאיר אהרונסון במוזיאון, שהסתיימה ב־2018, תרמה בעיקר למיצובו כמנומנם, אקראי ולא רלבנטי, והביאה לדעיכתו. גם השיפוץ הנרחב של המוזיאון, שיזמה העירייה ספג ביקורת כיוון שלשם מימון חלק מהעלויות החליטה העירייה — שהיא הבעלים של המוזיאון, הממוקם במבנה אדריכלי איקוני — למכור יצירה חשובה של האמן הרוסי־יהודי ולנטין סרוב בסכום אסטרונומי של כמעט 48 מיליון שקל.
אבל הפרשה החמורה ביותר, שנושאת סממנים של התערבות פוליטית ופגיעה בחופש הביטוי הסתיימה בפיטוריה של האוצרת הראשית. ד"ר סבטלנה ריינגולד נבחרה לחלץ את המוזיאון מבינוניותו ולנהל אותו לאחר פתיחתו מחדש בינואר 2022. בתערוכת הפתיחה החגיגית הוצג הציור ״ירושלים של זהב/ירושלים של חרא״ של דוד ריב, ואותו ביקש ראש העירייה שאמה הכהן להסיר, ואף ליבה את האש כשהחליט לקיים בשאלת הסרת היצירה משאל גולשים בפייסבוק. בתגובה, ביטלו את השתתפותם בתערוכה כמעט כל האמניות והאמנים באקט של סולידריות, ריינגולד פוטרה לאחר שגיבתה את האמנים, והמוזיאון נסגר שוב לשנה, תוך שחלק מעולם האמנות הישראלי מחרים אותו.
עם היבחרה במרץ השנה של האמנית והאקטיביסטית שרי גולן לתפקיד האוצרת הראשית החדשה, נראה שהמוזיאון מגשש בחזרה את צעדיו אל העשייה האוצרותית המקצועית. נותר לקוות שתערוכת אוסף המופת הישראלי של קבוצת הפניקס תחבר את המוזיאון מחדש עם קהל רחב, וגם תתפרש כהבעת אמון באמנות הישראלית ובאמנים הישראלים העכשוויים, שהמוזיאון זקוק לשיתוף הפעולה שלהם יותר מכל.