"אנחנו נותנים לילדים איכות בחינם. את זה באתם לסגור?"

אחד הדברים המדוברים ביותר בקרב ילדים כעת היא סדרה תקופתית על חתול דובר עברית בשם כראמל, המבוססת על סדרת ספרים לראשית קריאה מאת מאירה ברנע־גולדברג, המצליחה לא פחות מהסדרה ואולי אף יותר. בשבוע שעבר חזרה "כראמל" לעונה שנייה בכאן חינוכית, אחרי שכבר זכתה להצלחה פנומנלית עם יותר מ־30 מיליון צפיות בדיגיטל, ושמונה פרסי אקדמיה על המדף. היא מגוללת את סיפורם של שלושה יתומים, שגברת נדיבה אימצה אותם והם חיים בטירה. הגברת המרושעת - שקיבלה מהם זהב שנהפך לאבנים בסוף העונה הקודמת - מאיימת לשוב ולהיות מפחידה. כפי שאפשר להבין מהתקציר, מדובר בסדרת פנטזיה של עולם מכושף וקסום עם בני משפחה טובים ורעים וילדים הרפתקנים ומעל הכל חתול ג'ינג'י מדבר, כלומר נושאים שמדברים אל ילדים מאז ומתמיד. השאלה הכי נפוצה שיוצרי הסדרה - שירילי דשא ורועי שגב - נשאלים על ידי קהל המעריצים הרבים של כראמל, היא אם החתול אמיתי.

שירילי דשא (55) ורועי שגב (48) הם יוצרים פעילים ועסוקים עד מעל הראש, שעובדים יחד כבר שמונה שנים. בנוסף לסדרה, דשא גם ביימה את "כראמל" ההצגה לתיאטרון אורנה פורת. היא בתו של האמרגן והמפיק הנודע אברהם דשא (פשנל), שמביימת ומשחקת בתיאטרון. כעת היא עובדת על ההצגה "נוף לים" בחאן. שגב, המנהל האמנות של פסטיבל הצגות הילדים בחיפה, הוא שחקן ויוצר (שעושה תפקיד קטן ב”כראמל” העונה), וכבר כותב את העונה השלישית של “כראמל”. לפני חודש עלתה הצגה שלו בקאמרי "אני סבתא שלך" עם רבקה מיכאלי. במקביל לכל זה, במשך ארבעה חודשים דשא ושגב כתבו יחד את העונה השנייה ל"כראמל" ועוד שתי עונות - השישית והשביעית - ל"ילדי בית העץ", גם בכאן חינוכית (סך הכל: 52 פרקים).

מתוך הסדרה כראמל | צילום: באדיבות כאן חינוכית

השניים החלו לעבוד יחד לפני שמונה שנים. שגב ביים את "מותק של פסטיבל" ודשא כתבה את המחזה. "מאז 90% מהדברים אנחנו עושים ביחד", אומר שגב. "כל מה שקשור לטלוויזיה ויצירה לילדים בתיאטרון, בתיאטרון אני מביים את ההצגות שבעלה של שירילי, רוני סיני, כתב, ואשתי חן שביט שגב עורכת את הסדרות - אז זה עסק משפחתי".

לדברי שגב, "בניגוד להרבה יוצרים שרואים בעולם הילדים תחנה או מקפצה, העולם הזה חשוב לנו. אנחנו נאבקים לעשות פרויקט אחד או שניים בשנה. אם מישהו נכנס לחדר העבודה שלי ושל שירילי, הוא ישמע שיחות עמוקות שלנו על מה רוצה הג'ירפה, למשל. כי אנחנו מתייחסים לקונפליקטים ולדרמה בעולם הילדים בשיא הרצינות. אין כמעט הבדל בין כמות ההשקעה שאנחנו משקיעים ביצירה לילדים לזאת למבוגרים".

עד כמה אתם נצמדים לספרים?

שגב: "אנחנו משתדלים לקחת מכל ספר נרטיב בסיסי, אבל אנחנו מעבים את זה עם הרבה מאוד דברים משלנו".

דשא: "מאירה, הסופרת, היא ממש פלא מהבחינה הזאת. נותנת לנו לעשות מה שאנחנו רוצים. היא אמרה לנו: 'אני יודעת לכתוב ספרים ולא תסריטים, אתם תעשו את זה ואני אמשיך עם הספרים'".

שגב: "רק כשהכל כתוב, אחרי הפרק ה־20, אנחנו שולחים לה את התסריטים לקרוא והיא עפה, שולחת לנו הודעות ווטסאפים נלהבים".

דשא: "ישר זה הופך לפוסט בפייסבוק. היא נורא מתרגשת מהדבר הזה שנקרא 'כראמל'. זה מפעל חייה".

לדבריהם, זה גם מסביר את הסערה שחוללה לאחרונה עפרה רודנר שכתבה בעיתון "הארץ" ביקורת גרועה על ספריה ובה, בין היתר, ציינה כי “כראמל” משגשג בשיטת "החפיף הישראלי" וכי הוא "מתאר עולם פנטסטי נטול היגיון פנימי, שמורכב מציטוטים שחוקים ונוסחאות משוכפלות ומעורר תחושה של מוצר תעשייתי".

בתגובה כתבה ברנע־גולדברג פוסטים זועמים ברשתות החברתיות (שכללו אבחנות על מצבה הנפשי של כותבת הביקורת), ואחר כך החליטה למחוק אותם ולהתנצל בפניה ולהסביר את שקרה מנקודת מבטה. לדברי שגב "מי שמכיר את מאירה יודע שהיא לב חשוף. לטוב ולרע. כל מה שטוב - הוא טוב ברמות, וכל מה שרע - הוא סוף העולם מבחינתה. היא אימפולסיבית וזה הקסם שלה. לכן היא גם מבינה ילדים. אבל מה שהיא עשתה אחר כך הוא פתרון חינוכי. "היא באה ואמרה 'מפריע לי מה שכתבת, אני מתנצלת על איך שאני הגבתי - בואי נדבר על זה'.

מתוך הסדרה ילדי בית העץ | צילום: באדיבות כאן חינוכית

"אגב, יכול להיות שלעפרה רודנר יש ביקורת על הספר, יכול להיות שלנו יש ביקורת על הספר, יכול להיות שלכל מיני אנשים אחרים יש ביקורת על הספר, מה שבטוח זה שהילדים מתים עליו. כשמאירה מגיעה לפאנלים שלנו עם הילדים - היא רוקסטאר, את לא מאמינה. תראי לי סופר ילדים אחר ש־300 ילדים עומדים בתור כדי שהיא תחתום להם עליו, לא רק לעשות איתה סלפי".

"מה שהיא עשתה לעניין הזה של קריאה בכלל זה יוצא דופן", אומרת דשא. "היה פסטיבל של ספרי כראמל בדיזנגוף סנטר, כל יום הגיעו 5,000 ילדים. מההנהלה של הסנטר נאמר שמעולם לא היה דבר כזה - זאת היא, הספרים שלה - לא הסדרה".

אבל גם הסדרה תורמת, הן מזינות את ההצלחה זו של זו. ולדברי דשא משהו באירוע התקשורתי הזה בין גולדברג למבקרת מתקשר לסדרה, "ולערכים הדמוקרטיים, הליברליים והשוויוניים שאנחנו מנסים להעביר דרכה. יש משהו בסדרות של החינוכית שתמיד יש להן סוף טוב. זה משהו שנותן המון תקווה. בכל פרק בסדרות האלה יש קונפליקטים ומחלוקות, אבל נמצאת דרך לפתור את המשבר. לדעתי ילדים שרואים את הסדרות מבינים שמשברים וקונפליקטים אפשר לפתור, זה פתיר. נותן להם צורות יצירתיות להתמודדות. זה עולם לא מושלם, אבל ברוב הפעמים על ידי הידברות אפשר להגיע לפתרון. בזה יש הרבה כוח".

כל הדברים הללו עומדים בניגוד מוחלט למה שקורה כעת במציאות, כולל האיום המתמשך לסגור את התאגיד.

שגב: "נותנים לשר התקשורת, בן אדם שלא רואה טלוויזיה, לקבוע דברים על טלוויזיה, זה מוזר. הסדרה שלנו 'ילדי בית העץ' היא הדבר הכי ישראלי והכי מחבר, אין היגיון בהחלטה לפגוע בתאגיד".

דשא: "התחושה היא שסוף סוף הילדים מקבלים משהו שהם אוהבים, סדרות שהן גם איכותיות וגם פופולריות, וההורים מרוצים ממה שהילדים צופים. ואת כל הדברים האלה הם מקבלים חינם. יש פה משהו טוב שקורה עבור ילדים ואף אחד לא מבין למה רוצים לקחת להם את זה. בעיני זה פלא שילד יכול לפתוח את הטלוויזיה ולראות סדרה כמו 'מדרסה' - על בית ספר דו־לשוני שילדים יהודים וערבים לומדים בו; שהם צופים בילדה ב'שקשוקה' שיש לה שני אבות; בסדרה כמו 'שלי הכובשת' שבת עומדת בראש קבוצת כדורגל".

ואולי אלה בדיוק הדברים שהממשלה החדשה לא מעוניינת שילדים יראו או כפי שאומרת דשא: כל מה שקורה עכשיו מאוד לא צפוי. צריכים לעשות הכל כדי למנוע את זה. התחושה היא שילוב של אין אונים ורצון לעזור"; ושגב מסכם: "הממשלה עלתה באופן דמוקרטי, זה מה שהעם רצה, בסדר. אבל הם בשכרון כוח, פועלים ב־100 קמ"ש מבלי לעצור לחשוב".