בראד פיט ב"בבילון" | צילום: Paramount Pictures
"בבילון": זה לא סרט, זה התקף לב
ב"בבילון", סרטו המבריק והמפעים של זוכה האוסקר דמיאן שאזל ("לה לה לנד") בו מככב בראד פיט, הוליווד מצטיירת כגיהנום עלי אדמות. זו יצירת מופת קשה, מאתגרת, מכעיסה, מבהילה ונדירה אבל עוצרת נשימה, שמסבירה כמה שקרי הוא עולם הקולנוע אבל איזה סם חיים הוא עבור יוצריו וצופיו כאחד
בשנת 1952 יצא "שיר אשיר בגשם", אחד הסרטים הטובים בכל הזמנים, שעוסק ברגע ההוא בתולדות הוליווד שהקולנוע עבר מסרטים אילמים לסרטים מדברים. רבים כיום מפספסים את העובדה ש"שיר אשיר בגשם" היה סרט תקופתי, ושכל השירים שמנוגנים בו, כולל השיר שנתן לסרט את שמו, היו להיטים בשנה שבה הסאונד נכנס לסרטים — 1927, ולא 1952.
"שיר אשיר בגשם" הוא סרט מצחיק ושמח על הוליווד. 70 שנה אחר כך יצר דמיאן שאזל ("לה לה לנד") את "בבילון", שיוצא בסוף השבוע הקרוב בארץ, ומתרחש בדיוק באותה נקודת זמן: 1927, הוליווד עוברת לסרטים מדברים ותעשייה שלמה נכנסת לכאוס. אלא שלהבדיל מהגרסה החייכנית, הרומנטית והאופטימית של "שיר אשיר בגשם", "בבילון" מציג תמונת מראה: אפלה, פסימית, אלימה ואכזרית. הוליווד של שאזל היא לא החלום האמריקאי אלא הסיוט, זה לא גן עדן אלא גיהנום. "בבילון" שלו הוא לא מגדל בבל — אלא סדום ועמורה.
זהו סיפורן של חמש דמויות שנפגשות במסיבה פרועה של מפיק הוליוודי בבל אייר — בימים שהיתה עדיין גבעה מדברית בשום מקום. זו לא מסיבה, זו אורגיית סמים המונית. במרכזה, הכוכב הגדול של הרגע בהוליווד (בראד פיט) וסביבו, חבורה של צעירים ששואפים להתפרסם בהוליווד: הצעירה שחולמת להיות כוכבת (מרגו רובי), האסיסטנט המקסיקאי (דייגו קלווה), החצוצרן השחור (ג'ובן אדפו) והזמרת הסינית (לין ג'ון).
בשלוש השעות הבאות נעקוב אחרי עלייתם ונפילתם, ואיך הוליווד מרסקת את חייהם וחלומותיהם. זו הוליווד של סקס, סמים ורכילות. של סקנדלים ושערוריות, מנות־יתר והתאבדויות. הקולנוען הוואנגרדי קנת אנגר כתב את הספר השנוי במחלוקת "הוליווד בבילון", שסוקר את השערוריות הגדולות של ראשית ימי הוליווד, וקשה שלא לחוש שדמיאן שאזל מציע גרסה קולנועית לספר ההוא. "שיר אשיר בגשם" היה קומדיה, "בבילון" — הוא טרגדיה.
זהו הסרט הרביעי שמגיע למסכי הקולנוע בארץ של שאזל, אחד הבמאים המסעירים שפועלים כעת, וצעיר זוכי האוסקר לבימוי (על "לה לה לנד", פרס שזכה בו כשהיה בן 32). עד כה הוא עסק במחיר שצעירים מוכנים לשלם כדי להגשים את חלומותיהם. ב"וויפלאש" זה היה החלום להצליח כמתופף ג'ז, ב"לה לה לנד", זה היה חלומם של הדמויות להצליח כשחקנית וכמוזיקאי, וב"האדם הראשון" הוא סיפר את סיפורו של ניל ארמסטרונג וחלומו להגיע לירח.
שלושת הסרטים האלה הציגו מוטיב עלילתי עקבי וקיצוני: שאזל מספר סיפורים על אנשים שיעשו הכל — כולל להקריב את חיי המשפחה שלהם, ואולי אף להקריב את חייהם — כדי להגשים את חלומם. ההגשמה העצמית הופכת לתכלית הכל, חשובה מכל ערך אחר, ומחייבת חיים של בדידות. ב"בבילון" אלה גיבורים שנבלעים על ידי החלומות והשאיפות שלהם, אבל כאן שאזל מדגיש שהמשחק מכור ומוטה נגדם, ומראש לא היה להם סיכוי. כוכב קולנוע מזדקן ודועך, אשה, שחור, מקסיקאי וסינית — הוליווד תדע לנצל אותם, ולהיפטר מהם ברגע שיהפכו בלתי שימושיים עבורה.
זה ה"היו זמנים בהוליווד" של שאזל, אבל להבדיל מטרנטינו שמציע היסטוריה חלופית כדי להגן על הדמויות מהגורל שצפוי להן, שאזל לוקח את הסרטים שכבר נעשו, ומקצין אותם לצד השני. הוא מלהק שחקנים־ילדים לשעבר — ביניהם טובי מגווייר ("סופת קרח"), לוקאס האס ("העד") ופטריק פוג'יט ("כמעט מפורסמים"); וכמות שלא יכולה להיות מקרית של אחים־של ובנים־של כמו אריק רוברטס (אח של ג'וליה רוברטס)וקתרין ווטרסטון (בתו של סם ווטרסטון) — שחקנים שחוו בעצמם את האכזריות של מכונת הכוכבים, שבה הכוכב של היום יהיה זה שעבר זמנו מחר.
מהשנייה הראשונה של הסרט, שאזל רוצה להבהיר לצופיו לאיזו חומצה רעילה הם נכנסים. סיקוונס הפתיחה אמור לגרום לקהל לברוח מהביצה הטובענית הזאת: צואה, שתן, דם, נזלת וקיא. כל נוזלי הגוף והפרשותיו עולים על גדותיהם ומגיעים לרתיחה בסצינת מסיבה מסחררת המוצגת כמעט כולה בשוט רצוף אחד שאי אפשר שלא להביט בו בעיניים פעורות, במידה שקולה של הערצה וגועל.
זה סרט שכולו תאוות ויצרים שגורמים ל"סטיריקון" של פליני להיראות כמו סרט מצויר של דיסני. זו בככנליה הוליוודית שמזכירה את "והספינה שטה" — גם הוא של פליני — הפעם עם פיל במקום קרנף. וזו הוליווד חסרת הרחמים שהאחים טאביאני כבר הציגו ב"בוקר טוב בביליוניה" שלהם. שאזל, וירטואוז וסינפיל, מעבד את כל הסרטים הקודמים שנעשו על ימי הקולנוע האילם, לועס אותם ויורק לנו אותם בפרצוף.
לוקח זמן להתאהב ב"בבילון". פתיחת הסרט היא כמו תמרור אזהרה לצופים ולדמויות: הכניסה לכאן משכרת ומשקרת. זה לא סרט, זה התקף לב. אבל שאזל הוא במאי פנומנלי גם כשהוא מציג את תעשיית הקולנוע בשיא כיעורה, ו"בבילון" הוא סרט שמכיל רגעי שיא קולנועיים עוצרי נשימה ומרהיבים בעוצמתם והופכים את "בבילון" ליצירת מופת — קשה, מאתגרת, מכעיסה, מבהילה ונדירה — אבל מפעימה ועוצרת נשימה.
הסרט מלווה באחד הפסקולים הגדולים שנכתבו לסרט בשנים האחרונות, המוזיקה של ג’סטין הורביץ (שותפו המוזיקלי הקבוע של שאזל בכל סרטיו) היא השתקפות מוזיקלית מושלמת של מה שקורה על המסך. זה פסקול עצום, של למעלה מ־90 דקות של מוזיקה פרועה, יצרית, שבטית ובלתי מרוסנת. סקסופון הבריטון הוא הכלי שתופס את האוזן כבר בקטע הראשון. הצליל הנמוך משפיע על המאזינים באיזור הבטן והסרעפת, כי זה סרט שמכוון ישר לבטן, לאיזור מרכז הגוף, לתחושה שנעה בין געש יצרים ובין קלקול קיבה.
הוליווד של שאזל היא ארץ אוכלת יושביה, אבל נדמה שהכל שווה — היסורים והחלומות השבורים — ולו רק כדי לגעת בזוהר, בקסם ובאשלייה. מבלי להסגיר את סוף הסרט, נגיד רק שצריך לצלוח את שלוש שעותיו כדי להגיע להארה שבסופו. סיקוונס הסיום מציג את הסיבה שבגללה אנשים כמו שאזל עושים סרטים, ואנשים כמוני מריעים להם. סיקוונס שכולו היקסמות, התפעלות והתמוגגות מקולנוע כאמנות עילאית נשגבת ונצחית, שהיא אולי שקרית, אבל היא סם חיים. הקולנוע עבור שאזל הוא אמנות שכמעט כדאי להקריב את החיים בשבילה ולו כדי להיות פריים אחד בתוך חיי הנצח שהיא מבטיחה.