שקרן בן נגר: פינוקיו הוא סרט אנימציה אפל אבל מתאים לכל המשפחה

עם כל הביקורת שנטפליקס חוטפת על ריבוי התכנים שלה, ועל העובדה שרוב הסרטים שם זניחים, צריך לזכור שהחברה היא גם מגשימת החלומות של הבמאים הגדולים וברגעים אלה חושבת על כך שיוקרה ודימוי חיובי (וכותרות עיתונים) שווים עבורה לא פחות ממספר צפיות. כך היה עם "האירי" של מרטין סקורסזי או עם "רומא" של אלפונסו קוארון. כך זה כעת גיירמו דל טורו, שהשיג מנטפליקס תקציב ענק כדי ליצור סוף סוף את הסרט שחלם כל חייו ליצור: הגרסה הפרטית שלו ל"פינוקיו".

אחרי 1,000 ימי צילום, באנימציית סטופ־מושן העשויה מבובות אמיתיות, הסרט מגיע בסוף השבוע הקרוב לנטפליקס גם בדיבוב לעברית, והוא יהיה ללא ספק מועמד לאוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הארוך, ואולי אף יזכה בו. בכל הקשור באנימציה ועיצוב הסרט אכן מרהיב; בכל הקשור בשימוש ביצירה מוכרת כדי לספר דרכה סיפור אישי, הוא אכן אמיץ; אבל השכתוב של דל טורו את היצירה המקורית של קרלו קולודי חושף את הפגמים המקוריים בסיפור הזה, ובאופן שבו הוא מועבר שוב ושוב לקולנוע.

"פינוקיו", ספרו של האיטלקי קרלו קולודי, ראה אור לפני 140 שנה וב־20 השנים האחרונות הופקו שש גרסאות שונות לספר, שלוש מהן בשלוש השנים האחרונות. רוברטו בניני ביים גרסה לפני 20 שנה, ומתיאו גארונה ביים גרסה קודרת לפני שלוש שנים. פינוקיו של דל טורו מגיע למסכי הסטרימינג חודשים אחדים אחרי שדיסני+ העלו גרסה משלהם ל"פינוקיו" והאמת תיאמר: אף אחד מהסרטים האלה לא היה באמת טוב, אבל כל אחד מהם הציג נקודת מבט שונה של יוצרים בעלי שם, שקוראים את אותו סיפור.

פינוקיו של דל טורו הוא למעשה סרט על מוות. דל טורו אמנם ממקם את עלילת הסרט באיטליה, ממש כמו במקור, אבל מעביר אותה לשלהי מלחמת העולם הראשונה, ומכניס לתוכה את העולם הדתי והתרבותי שעליו גדל במקסיקו: עולם קתולי, אפל ורדוף שדים שבו הגיהינום אורב למאמיניו. בדומה למה שעשה עם "הילדים של אף אחד" ו"המבוך של פן" על רקע מלחמת האזרחים בספרד, "פינוקיו" שלו הוא סרט על ילד שמגלה את פחד המוות ומתמודד עם סופיותם של החיים. ג'פטו של דל טורו אינו יצרן בובות אלא חרש עץ שמתמחה, בין השאר, בבניית צלבים. כשבנו הקטן נהרג בהפצצה מהאוויר, ג'פטו שבור הלב בונה בובת עץ, שבכוח התפילה — ובאמצעות ביקור של הפיה הכחולה, בקולה של טילדה סווינטון — קמה לחיים והופכת עבור ג'פטו לתחליף בן.

מכאן, פינוקיו של דל טורו הופך למעשה למעין המפלצת של פרנקנשטיין, יצור שמעורר בעתה בקרב בני הכפר, שמגיעים עם לפידים וקלשונים כדי לשרוף את מה שנראה להם כיציר השטן. ג'ימיני קריקט בקולו של יואן מגרגור הוא עדיין הצרצר שמתפקד בתור הלב והמצפון של פינוקיו, אבל דל טורו שם לב שראשי התיבות של שמו — JC — זהים לאלו בשמו האנגלי של ישו הנוצרי, ומאותו רגע מסעם של פינוקיו והצרצר הופך ממסע התבגרות לוויה דלרוזה של מרטיר נוצרי - כולל סצנה מפורשת של צליבתו והעלאתו למוקד.

אחת הבעיות בכל הגרסאות הקולנועיות של "פינוקיו" היא הדמות הראשית. מוולט דיסני ועד סטיבן ספילברג (שסרטו "AI" הוא פרפראזה על אותו סיפור), אצל כולם פינוקיו הוא ילד מלאכותי שקם לחיים ויוצא בתמימותו הגדולה אל העולם, רק כדי לגלות כמה הוא נורא ואכזר. אבל דמותו לעולם נותרת פסיבית, ילדותית, בכיינית וכמעט תמיד נורא מעצבנת. במקרה של דל טורו, פינוקיו מתפתה לצד האפל של החיים כשהוא פוגש את בניטו מוסוליני ונחשף לקסם ולסכנה שבפשיזם.

דל טורו יצר סרט היברידי: מצד אחד הוא אפל וקודר, מצד שני הוא גדוש שירים שהופכים אותו ליצירה המתאימה לכל המשפחה, בהנחה שזו משפחה מקסיקנית קתולית, שדימויי הכנסיות המופצצות והמפגש עם מלאך המוות מטילים עליהם מורא. אך לא רק לקתולים: זה גם סרט תנ"כי שכולל מפגש עם הלווייתן בשיאו, שהופך את המוות מאימה לגאולה. זה סרט אנימציה מרהיב, של יוצר ייחודי, שרוב סרטיו מציגים עולם אפל ורע, שעדיף למות מאשר לחיות בו.