דיני ההורות מטלטלים את המשפט

1.זכות המאומץ לדעת

האם זכותה של המאומצת גוברת על זכות הפרטיות של היולדת

בת מאומצת מבקשת להכיר ולפגוש את אמה הביולוגית והאם מסרבת. זכותה של מי גוברת? זכותה של האם לפרטיות או זכותה של המאומצת לדעת מי ילדה אותה ומה זהותה? שתי הזכויות נתמכות בנימוקים חזקים מאוד. שתיהן זכויות חוקתיות. ההכרעה ביניהן קשה ומייסרת כמו רבות מההכרעות בדיני משפחה. כמו ההכרעה שאולי תתברר במחדל הביציות המופרות באסותא בשאלה מי תקבל את התינוקת ותגדל אותה – האם הביולוגית או האם היולדת.

להבדיל מהמקרה הזה, דילמת האימוץ נמצאת כבר היום על המסלול השיפוטי. בית המשפט למשפחה קבע כי “זכותה של האם הביולוגית כי החיסיון שחל על ההליך ביחס אליה — ימשיך לחול — גוברת על זכותה של התובעת לגלות מיהי אמה הביולוגית". כעת מערערת הבת באמצעות עו"ד מאיה ויסמן לבית המשפט המחוזי. ואם צריך, ימריא התיק גם לבית המשפט העליון, שסביר להניח שייעתר לבקשת רשות ערעור מפני שעסקינן בהתנגשות חזיתית בין זכויות חוקתיות.

הצדדים המשפטיים למערכה המשפטית הזו הם הבת המאומצת ומשרד הרווחה והשירותים החברתיים. חוק אימוץ ילדים קובע שכאשר מאומץ בגיר מבקש לגלות מיהי אמו הביולוגית שמסרה אותו לאימוץ, הוא פונה לעובד סוציאלי שבידו הסמכות לקדם את ההליך, מן הסתם לאחר פנייה לאם. אלא שהחוק אינו מבהיר כיצד עליו להפעיל את סמכותו. החוק מסתפק בכך: "רשאי עובד סוציאלי לפי חוק האימוץ להתיר לו (למאומץ — מ"ג) לעיין בפנקס הרישום המתייחס אליו; סירב העובד הסוציאלי לבקשה, רשאי בית המשפט להתיר את העיון לאחר קבלת תסקיר מעובד סוציאלי לפי חוק האימוץ". המחוקק לא תחם אמות מידה ושיקולים — לא לעובד הסוציאלי וגם לא לבית המשפט. והוא גם לא קבע את היקף המידע שניתן למסור. למשל, מידע שנוגע לאינטרסים הבריאותיים של המאומץ וילדיו.

במקרה הנוכחי, האם הביולוגית מסרה את הבת לאימוץ כשהיתה בת 19 והיום היא אם וסבתא לנכדים. כל אלה ועוד מייצרים מצבים ואינטרסים כבדי משקל. ובשפה המשפטית: איזונים שבית המשפט, לטענת הבת המאומצת, לא שקל כשדחה את בקשתה. סירובו של בית המשפט נשען בעיקר על תקדימי עבר ספורים שבהם גבר סירובו של ההורה הביולוגי למפגש והיכרות על זכותם של המאומצים.

"העובדה כי האם אינה מעוניינת במפגש", כותבת עו"ד ויסמן בערעור, "לא מהווה סיבה מספקת למנוע מהתובעת את מימוש זכויותיה — זכותה החוקתית לעיין בתיק האימוץ וללמוד לראשונה מהי זהותה ומהם שורשיה, זכותה לקבל מידע גנטי למניעת מחלות, זכותה לרשת את האם וזכותה הטבעית שלא לקיים קשרים אינטימיים עם קרובי משפחה". אלה בתמצית מגוון האינטרסים של הבת המאומצת: זהות, שורשים, מידע גנטי, ירושה, הימנעות מקשרים אינטימיים עם קרובי משפחה.

בית המשפט למשפחה קבע כי זכותה של האם הביולוגית שהחיסיון ימשיך לחול גוברת על זכותה של התובעת לגלות מיהי אמה. כעת הבת מערערת למחוזי

חוק האימוץ נחקק ב־1981 והסוגיה, ככל הידוע, לא הגיעה לדיון בביהמ”ש המחוזי ולפיכך טרם נקבעה הלכה בעליון. עם זאת, בפרשנות יחידה שנתן העליון ב־1998 אגב דיון בסוגיית האימוץ הפתוח נאמר על שיקול הדעת של פקיד הסעד אז ושל העובד הסוציאלי היום : "על הפעלתו של שיקול דעת זה חלים כללי המשפט המינהלי, הצריכים להתחשב בזכותו החוקתית של אדם לדעת מיהם הוריו הטבעיים". אלא שמול זה, גם זכותה של האם לפרטיות היא זכות חוקתית ואנו נמצאים בגדרה של מחלוקת חוקתית שרק מגבירה את הצורך בהכרעה של ביהמ”ש העליון.

מאומצים שבקשותיהם לפגוש את ההורים הביולוגיים סורבו עד כה נמנעים מלגלגל את עניינם במעלה הערכאות השיפוטיות. חלקם מוותרים, והנחושים שבהם פונים לחוקרים פרטיים כדי שיאתרו עבורם את הוריהם הביולוגיים. במקרה הנוכחי מבקשת המאומצת למצות את ההליך המשפטי, לערער למחוזי ואם צריך להמשיך גם לעליון. "מהמערערת ניטלה זכותה הבראשיתית לזהות על כל המשתמע מכך — ופסיקת בית המשפט גוזרת עליה להמשיך בחיים שבלבם בור שחור וחשוך", נכתב בבקשת הערעור, "על בית המשפט היה לערוך את האיזון הראוי בנסיבות העניין ולקבוע שזכותה של המערערת גוברת".

2. הצוואה לא עודכנה

העליון יצטרך להכריע האם הבן זכאי לירושה למרות הצוואה

סיפור הבת המאומצת המבקשת להכיר את האם הביולוגית מגיע כעת לערעור במחוזי על פסק דינו של בית משפט למשפחה. סיפור "הצוואה שנשתכחה", שסופר כאן לאחרונה, ממשיך לתחנה השלישית, לביהמ”ש העליון. לאחר שהמחוזי הפך את החלטת בית המשפט למשפחה, הוגשה בקשת רשות ערעור לעליון.

תזכורת קצרה: המנוח הותיר צוואה שהורישה את רכושו המסתכם בכ־10 מיליון שקל לארבעת אחיו ואחותו. בגלל מקצועו המסוכן, טייס ניסוי, הוא ערך את הצוואה בגיל 45 ולא כלל בה את בנו הקטין שחי אצל אמו. לימים, לאחר שהצוואה נחתמה, הקשר בין האב לבן חודש והפך לחם ואוהב. אלא שהצוואה לא עודכנה, ולאחר מות האב, למעלה מ־30 שנה לאחר כתיבת הצוואה, נידונה השאלה האם הבן זכאי לירושה אף שלא נכלל בצוואה. זכות מכוח "הצוואה שנשתכחה", מכוח ההכרה שעל הצוואה שולט רצונו של המצווה, והשאלה המשפטית הפרשנית היא האם ניתן להחיל רצון כזה שנעדר מהצוואה. האם ניתן להסיק שרצונו של המנוח היה להוריש גם לבנו, אבל הוא שכח לעדכן את הצוואה.

בית המשפט למשפחה פסק לטובת הבן וקבע שהצוואה בטלה. מוטבי הצוואה, אחיו של המנוח, ערערו למחוזי, והשופטים הפכו את ההחלטה וקבעו כי הצוואה תקפה. ולמה? כי עילת ביטולה מהטעם ש"נשתכחה" לא קיימת בחוק. אולם מעיני שופטי המחוזי לא נעלמה העובדה שפסיקתם אינה עושה צדק. "לא תמיד צדק ומשפט נפגשים", כתב השופט נפתלי שילה שדחה את עמדת הבן.

ועכשיו, באמצעות עוה”ד בעז קראוס ונועה בינדר־שטיינברג, ממשיך הבן לעליון. השופט התורן אלכס שטיין החליט להיכנס לעובי הקורה, ושלח את הצדדים להתמקד בשתי שאלות: הראשונה, "האם הדין הישראלי מכיר בביטול צוואה מחמת זניחה או שכחה ארוכת שנים מצד המצווה?". ואם כן, השאלה השנייה היא: "מהי מידת ההוכחה הנדרשת להוכחתה של זניחה או שכחה?".

בתחילת אוקטובר השלימו הצדדים את העברת עמדותיהם. ככל הנראה, ניתן לקבוע שהתשובה לשאלה הראשונה תהיה חיובית. מתקדימים שהציגו הצדדים עולה שבתי המשפט עשו שימוש בדוקטרינת "צוואה שנשתכחה" כדי לבטל צוואות. זה קרה במקרים מועטים בלבד. ברוב המקרים נמנעו מכך בגלל היעדר הוראת חוק מתאימה. ועדיין, המחלוקת בין בית המשפט למשפחה לבין המחוזי משקפת את קיומה העקרוני ואף המעשי של הדילמה. לכך יש להוסיף את עמדת המחוזי שמודעת לתבוסת הצדק בידי המשפט בצומת היחסים שבין הטייס המנוח, אחיו, בנו ונכדיו.

בא כוחם של מוטבי הצוואה, האחים והאחות, עו"ד יהונתן קניר, דבק במסלול החוק. "לא קיימת הוראת חוק בדבר בטלות צוואה מחמת שכחה", הוא כותב ומצטט את המחוזי: "שינוי בסוגיה זו מסור לרשות המחוקקת". כלומר, הוא "ממליץ" לעליון שלא למלא את מה שהמחוקק החסיר. לעומתו עוה"ד קראוס ובינדר־שטיינברג מדגישים את נטיית בתי המשפט להשלים "חסר/טעות/קביעת תנאי בצוואה" בבואם להגשים את תכלית הצוואה: להגשים את רצונו האמיתי של המצווה, גם במקרה שהנסיבות מצביעות על כך ששכח לעדכן את הצוואה.

ואם יצלח בית המשפט את המכשול הראשון — הכרה ב"צוואה שנשתכחה" – יצטרך להתמודד עם השני: מידת ההוכחה הנדרשת לכך שהמנוח היה מעדכן את הצוואה אך שכח לעשות זאת. החשש מהצפת בתי המשפט בצוואות שנשתכחו מטה את הכף לחיסול הסיפור כבר במכשול הראשון העקרוני. אבל יש להניח שהעליון ירצה למצוא פשרה הגונה יותר בין צדק למשפט, פשרה שתכיר ב"צוואה שנשתכחה", אבל תגביל את החלתה למקרים חריגים ומובהקים ביותר שבהם העוול זועק לשמים. והשאלה היא האם המקרה הנוכחי הוא כזה או לא.