במפגש מול ארה"ב, הלחץ הכריע את השחקנים האיראנים

ערב המשחק של נבחרת איראן נגד וויילס, משמרות המהפכה איימו על שחקניו של קרלוס קיירוש שמשפחותיהם ייפגעו אם לא "יתנהגו כראוי". השחקנים האיראנים לא שרו את ההמנון במשחק הראשון נגד אנגליה ובמשחק השני נראה היה שהם ממלמלים אותו. בשני המקרים, אוהדים איראנים שרקו בוז בזמן שירת ההמנון של הרפובליקה האסלאמית.

לפי הדיווח ב-CNN, לפני המשחק הראשון המשטר האיראני הבטיח לשחקנים "מכוניות יוקרה ומתנות" אם ישירו את ההמנון. כשזה לא קרה, הם עברו לאיומים. המשטר ראה את הסירוב של השחקנים לשיר את ההמנון כהשפלה. השחקנים לא שרו את ההמנון בעקבות מחאות החיג'אב - מחאות שהתחילו כבר ב-2017 והחריפו בחודשים האחרונים לאחר שמהסה אמיני, בת 22, נעצרה ועונתה על ידי סיירת ההדרכה של ממשלת איראן, חוליית משטרה האחראית על יישומן של תקנות החיג'אב במדינה.

ב-CNN דיווחו שאנשי משמרות המהפכה הגיעו לקטאר ונפגשו עם השחקנים במלון הנבחרת. הם איימו במפורש שהמשפחות שלהם עשויות להיתקל ב"אלימות ועינויים" אם הם לא ישירו את ההמנון או יצטרפו למחאה פוליטית כלשהי נגד המשטר האיראני. באת'לטיק דווח אמש שאותו משטר שלח את אנשיו כדי לצלם אוהדות איראניות שהתנהלו באופן "לא צנוע" במגרשים בקטאר. האוהדות התלוננו לפיפ"א, שככל הנראה לא עשתה דבר בנושא.

לשחקנים האיראנים אסור לצאת מהמלון שלהם מלבד לאימונים ומפגשים עם התקשורת. אסור להם "להתערבב" עם זרים. "יש מספר רב של קציני אבטחה בקטאר שאוספים אינפורמציה" לפי המקור של CNN. גם קרלוס קיירוש, המאמן הפורטוגלי של איראן, נפגש עם קציני משמרות המהפכה. כל הפגישות המאיימות הללו קרו אחרי המשחק מול אנגליה. לפני המשחקים נגד וויילס ונגד ארה"ב, השחקנים האיראנים שרו את ההמנון.

זה כמעט בלתי אפשרי לדמיין תחת איזה לחץ השחקנים הללו שיחקו.

השחקנים מפוחדים

העם האיראני, למרות כפיית הדת, אינו עם דתי. לפי סקר שנערך לאחרונה רק כ-13% מהאיראנים טוענים שהדת חשובה להם עד מאוד. 83% חושבים שהממסד כופה את הדת בצורה אלימה ו-76% לא מרוצים מהחיים במדינה או מהכיוון שאליו הולכת המדינה. סביר להניח שהמשטר יודע זאת והוא מפחד מהאיראנים בעלי השפעה - כמו כדורגלנים - שיציתו מחאה שאולי תהפוך למהפכה. האיומים על השחקנים ועל משפחותיהם הם אמיתיים.

אפשר רק לנחש שהלחץ הזה השפיע על הביצועים של האיראנים על המגרש. ארה"ב כבשה שער במחצית הראשונה ונראתה דומיננטית ברוב המשחק. לקראת הסוף האיראנים תקפו אבל פשוט לא הצליחו להשוות.

ההבדל הגדול

לפני המשחק, רגע קטן במסיבת העיתונאים אולי הבליט את ההבדל הגדול בין לשחק עבור מדינה כמו איראן לבין לשחק עבור מדינה כמו ארה"ב. טיילר אדמס נשאל על ידי כתב איראני איך הוא משחק עבור מדינה עם היסטוריה כל כך ארוכה של אפלייה נגד שחורים. אדמס, שאביו אפרו-אמריקאי, אימו לבנה והוא גדל עם משפחה של אביו המאמץ הלבן, ענה בצורה מכבדת וחכמה. "קרו הרבה דברים בהיסטוריה" אמר. "אבל תמיד יש התקדמות, וזה מה שחשוב". אדמס צודק. ארה"ב רחוקה מאוד מלהיות מושלמת. אבל לפחות היא דמוקרטיה. וההתקדמות שם ברורה. האמריקאי הממוצע היום, לא משנה מאיזה מוצא אתני הוא, חי טוב יותר מאשר אמריקאי לפני 50 שנה. זה לא משהו שאפשר לומר על איראן שתקועה בעבר. המשטר נלחם נגד החופש של אזרחיו. נגד כדורגלניו.

ובנבחרת האמריקאית יש גיוון פשוט מדהים. שחקן בשם יונוס מוסא ושוער יהודי בשם מאט טרנר. חלוץ בשם ג'וש סרג'נט שנראה כמו ילד מפרסומת אמריקאית לקורנפלקס שיחק לצד טימות'י וואה, בנו של נשיא ליבריה, ג'ורג' וואה. את השער כבש הכוכב כריסטיאן פוליסיק ("קפטן אמריקה" ממוצא קרואטי). מי שבישל לו הוא סרג'יניו דסט שנולד וגדל בהולנד. עם כמה שזה מסובך ומורכב לחיות בדמוקרטיה, זה עדיין עדיף על פני החיים הנוראיים תחת תאוקרטיה אכזרית.