יועדו למדליות ונשלחו למחנות: החוקים והפרופגנדה נגד הספורטאים היהודים בגרמניה

לילי חנוך, שיאנית עולם בזריקת דיסקוס, בהדיפת כדור ברזל, בקפיצה לרוחק ושותפה לשיא העולם בריצת שליחות 4x100 מטר, הייתה ספורטאית-על בשנות ה-20 וה-30 בגרמניה והייתה אמורה לזכות במדליות אולימפיות רבות.

עם עליית הנאצים לשלטון גורשה חנוך מהמועדון במסגרתו התאמנה - מועדון הספורט של ברלין, והתאמנה במועדון ליהודים בלבד. ב-1942 נשלחה לגטו בריגה. היא נרצחה עם משפחתה באותה השנה. גם בני הדודים שלה אלפרד וגוסטב פליקס היו ספורטאים יהודים מוצלחים שנרצחו על ידי הנאצים. כוכב הכדורגל היהודי יוליוס הירש גם כן נרצח על ידי הנאצים. הרבה מהספורטאים הטובים ביותר בגרמניה היו יהודים וייצגו את גרמניה בכבוד. זה לא עזר להם.

אולם, באולימפיאדת 1936 - אחרי שחוקי נירנברג כבר עברו - הסייפת היהודייה, הלנה מאייר - שעזבה את גרמניה לארצות הברית בגלל היחס כלפי יהודים - זכתה עבור הנאצים במדליית כסף במשחקים האולימפיים בברלין. היא אף הצדיעה במועל יד בטקס המדליות כשצלב קרס מתנוסס על חולצתה. מאייר, בניגוד לספורטאים יהודים אחרים, קיבלה אישור להתחרות במשחקים כי ההשתתפות שלה היתה חלק מהפרופוגנדה הנאצית. הנאצים אירחו את העולם ורצו להראות איך הנאצים מאפשרים ליהודים להתחרות - בניגוד לכל מה שה-Lügenpresse ("התקשרת המשקרת") דיווחה בעולם הדמוקרטי.

מאחר שמאייר הייתה בעיקר ארה"ב, היא יכלה להתאמן לקראת המשחקים ולייצג את גרמניה "בכבוד". היא הסבירה שהיא התחרתה עבור גרמניה על מנת להגן על בני משפחתה שנשארו בה. הנאצים, נתנו לה להתחרות למרות דמה היהודי כי היו צריכים אותה כדי להתמודד עם הקריאות מרחבי העולם הדמוקרטי להחרים את המשחקים. למעשה, היא היתה חלק קטן מאוד ממערך הפרופוגנדה העצום של הנאצים.

הסיפור של מאייר מלמד עד כמה מערך הפרופגנדה הנאצית נועד להסתיר את התוכניות האמיתיות שלהם. תוכנית שהתחילה עם חוקים.

400 חוקים נגד יהודים

כשהנאצים עלו לשלטון ב-1933, הם מיהרו לחוקק חוקים כדי ליישם את החזון של אדולף היטלר שהוצג בספרו "מיין קאמפף". הם חוקקו יותר מ-400 חוקים נגד יהודים - היו חוקים נגד ספורטאים יהודים והחברות שלהם במועדון ספורט ורובם היו חוקים "כלכליים". רבים מהם חוקקו בפרלמנט "דמוקרטי".

החוק הראשון - מספר חודשים אחרי שהנאצים עלו לשלטון בסוף ינואר 1933 - היה "החוק לשירות ציבורי מקצועי", שמנע מיהודים לעבוד במשרדים ממשלתיים כי הם "לא אמינים מבחינה פוליטית". ב-1935 כבר חוקק "חוק האזרחות של הרייך" שהגדיר אזרחות לפי "הדם הגרמני" בגופו. לפי החוק הזה, אזרח הוא אזרח רק אם "הוא קשור בדם לעם הגרמני ומוכיח בהתנהגותו שהוא מוכן לשרת את העם הגרמני והרייך". החוק שלל את האזרחות מכל היהודים.

חוקים נוספים אסרו על יהודים לעסוק בעבודות כגון עיתונות, רפואה, עריכת דין ומסחר בבורסה. נחקקו גם חוקים נגד מקצוענות בספורט, כלומר תשלום לספורטאים, כי "מקצוענות בספורט היא עניין יהודי".

ב-1936 חוקק "חוק הדם" או "החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני" שאסר על חתונה בין יהודים ללא יהודים ואפילו קיום יחסי מין ביניהם. נאסר על מעסיקים יהודים להעסיק נשים לא יהודיות מתחת לגיל 45 (חלק מההסתה הנאצית הייתה שהיהודים מפתים את הצעירות הגרמניות) ושלטי Juden unerwünscht (לא מקבלים יהודים) נתלו בכניסות למלונות, בתי מרקחת, מסעדות, בריכות, חנויות ועוד. יהודים, גם הורחקו מנבחרות ספורט ונאסר עליהם להירשם למועדוני ספורט.

אחרי 1935 בערך חצי מהיהודים בגרמניה איבדו את עסקיהם או את היכולת לעבוד בגרמניה. ספורטאים יהודים רבים, אפילו המוצלחים ביותר הושעו מהנבחרות. כולל גרטל ברגמן - אתלטית יהודייה שוברת שיאים שהייתה אמורה לזכות בכמה מדליות זהב בברלין 36'.

אלו שלא ברחו מגרמניה או הוגלו למדינות אחרות היו קורבן של אלימות השלטון בליל הבדולח ב-1939. אלו שלא עזבו אחרי ליל הבדולח, נשלחו למחנות וגטאות. צריך לזכור, הנאצים לא הבטיחו את הקמת אושוויץ בקמפיין הבחירות שלהם. הם השתמשו בפרופגנדה אכזרית ושקרית כנגד היהודים והטריגר לאלימות "הספונטנית" שנתמכה על ידי הממשלה, היה כשצעיר יהודי-גרמני בן 17 שנמלט לפריז, הרשל גרינשפן, ירה בבארנסט פום ראט, המזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית בצרפת. המניע של גרינשפן היה הגליית משפחתו לפולין. ליל הבדולח היה הנקודה בה האלימות נגד היהודים הפכה ממשלתית-לגאלית לממשלתית--פיזית.

כמה הגרמנים נפגעו מהחוקים?

בניגוד להרבה קלישאות, הכלכלה הגרמנית נפגעה מאוד מהמהלכים הממשלתיים נגד היהודים. לפי מחקר של אוניברסיטת שיקגו, כ-15% מהמנכ"לים והמנהלים הבכירים בחברות הגרמניות לפני השתלטות הנאצים היו יהודים - שיעור גבוה בהרבה משיעורים באוכלוסיה הכללית בגרמניה. כאשר היטלר הסית נגד "האשמים" במצב הכלכלי של גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה (סנקציות ומשבר כלכלי גלובלי עצום), היהודים היו מטרה מוכרת - בעיקר בגלל "שליטתם" בכלכלה הגרמנית. שליטה שהוא "הוכיח" עם מספרם הרב בהנהלות החברות הגדולות. הרבה חברות פיטרו את המנהלים היהודים עוד לפני החוקים של הנאצים כדי לרצות את הממשל.

המשמעות הייתה שהרבה מאוד מנהלים מוכשרים פוטרו ולפי מחקר משותף של אוניברסיטת מינכן ואוניברסיטת שיקגו חברות שפיטרו את היהודים קרסו בבורסה בשנים שאחרי בכ-12% בממוצע, ובסך הכל הכלכלה הגרמנית הצטמקה: בעקבות הפיטורים ההמוניים של היהודים התל"ג של גרמניה ירד ב-1.8%. כביכול זה קרה בזמן "פריחה כלכלית" של גרמניה אחרי המשבר הגדול.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שאפלייה וגזענות אף פעם לא תורמות לכלכלה. בדיוק כמו בספורט - אם אתה לא משחק עם השחקנים הכי טובים שלך בגלל מוצאם האתני, אתה לא תנצח את מספר המשחקים שאתה אמור לנצח.

כמובן שבגרמניה הנאצית הנתונים הללו לא היו חשובים בכלל ולמרות שהם עשויים היו להוות תמרורי אזהרה ברורים - המטרה הייתה להיפטר מהיהודים. זה מה שהצליחו לעשות.

פרופגנדה שקרית היא לא רק שקרית, היא סימון מטרות. חוקים הם אף פעם לא רק חוקים, הם גם סימון מטרות. הכלים הללו נועדו לסייע ליישם תוכניות, וכשהתוכניות שטניות, אלה הכלים הכי מסוכנים באנושות.