"יבלת השואה קצת דהתה, אז הבריקו לנו אותה מחדש"

כשפרצה המלחמה בשבת, 7 באוקטובר, ערן ויזל, חוקר מקרא, משורר וסופר, ידע שהוא חייב להיות שם. הוא כבר לא בגיל מילואים, אבל הקיבוצניק שבו, לוחם המגלן לשעבר שבו הקפיצו אותו. הוא נסע להתחייל ולהתנדב בדרום. "אנחנו צוות כזה של זקנים לוחמי מגלן", הוא מספר, "הגענו ארבעתנו ליחידה וחיילו אותנו. נסענו לעוטף, אבטחנו את הצוותים שפינו את הגופות. באחד הקיבוצים כיתת הכוננות הצליחה לשמר את הקיבוץ ולהדוף את המחבלים, אבל התאילנדים והנפאלים נרצחו ליד הרפת. ובזמן שהצוותים פינו את הגופות שלהם, שמענו את הפרות צווחות. הן היו רעבות. מכיוון שכמה מאיתנו קיבוצניקים עלינו על טרקטור ונסענו להאכיל את הפרות. אם לא היינו משקים אותן הן היו מתות. כשסיימנו לפנות את הגופות האחרונות מכפר עזה מצאנו את עצמנו חוליה של אנשים שעובדים ברפתות. ביום שישי שאלו אותנו איפה אנחנו ולמה אנחנו שומרים על רפת על גבול עזה — ושחררו אותנו".

הקיבוצים כישות, כמהות, ספגו מכה קשה.

"גדלתי והתבגרתי בקיבוץ נתיב הל"ה בשנות החשיכה שלו: סוף שנות ה־70 ושנות ה־80, שבהן הקיבוצים התפרקו ממעמדם כחלוץ לפני המחנה ונמצאו במשבר גדול, חברתי וכלכלי. היה שם פער עצום בין העזובה הרוחנית והנפשית ובין מקום שעדיין נע מכוח האינרציה, עובדים בפרך, עובדים קשה, העבודה היא חיינו. . בצבא ממש התביישתי לומר שאני מקיבוץ. אמנם אבישי בן חיים עוד לא היה אז, אבל כן היה לי ברור שיש לי סיבות טובות להתנצל. אני יליד 72', המהפך היה ב־77' ואני זוכר שאבא שלי הולך איתי בקיבוץ ופוגש חבר מבית שמש והם מדברים על 'הקיבצוניקים ששוחים בבריכות השחייה שלהם'".

זה עבר לך?

"לא לגמרי. אולי מתוך הטרגדיה האיומה הזאת יתחיל תהליך מיטיב ביחס של החברה אל הקיבוצים".

ויזל, 51, נולד וגדל כאמור בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה, שם הוא חי גם היום עם אשתו וארבעת ילדיהם. את שנות התיכון העביר ברובן ברפת, ורק בגיל 25 התפנה להשלים בגרויות. הוא נרשם לתואר ראשון בחוג למקרא באוניברסיטה העברית, המשיך לתואר שני, וכתב דוקטורט — תחום מחקרו הוא הפרשנות למקרא לאורך הדורות. מאז 2013 הוא חבר סגל באוניברסיטת בן־גוריון, והיום הוא פרופ' מן המניין וראש המסלול למקרא.

אבל ויזל הוא דמות קצת מיוחדת; הוא נע על הציר שבין הכתיבה האקדמית לכתיבה הספרותית. ובאקדמיה ממילא מסתכלים בחשדנות על מי מהקולגות שמחליט פתאום להיות סופר. בתוך עשור פרסם ויזל שני ספרי שירה ושלושה רומנים, ונדמה שהכתיבה הספרותית פותחת אצלו ערוץ שכולו דחפים, יצרים ויצירה.

הרומן הראשון שלו, "בשבחי הבדידות" מ־2016, היה סיפור טרנטינואי על מרצה עצל באקדמיה שנוסע לניו יורק לשהות קצרה ובדרך לנמל התעופה בחזרה לארץ יורד במקום הלא־נכון ונקלע לסחרור אירועים אלים ואכזרי שמאלץ אותו להתפכח. הרומן השני שלו, "תיק דרום" מ־2018, שוב מספר על איש אקדמיה שנהיה משורר וגונב ומעתיק שירים שכתב המרצה הזקן שלו.

הרומן החדש שלו "מבוא לקולולוגיה" (הוצאת אפרסמון) מספר על גבר, ספק פסיכולוג ספק מטפל ניו אייג'י בנשים, שהופך הלכה למעשה לעבריין מין.

מוטי קליינשטיר, גיבור הרומן, נרצח ונקבר בחופזה. למה? בגלל הקולולוגיה.הוא וגיסתו הילה פיתחו שיטת טיפול בנשים — להביא אותן לשקט והרפיה מינית בלא־מגע. אבל מוטי עובר את הגבול ומקריס את השיטה. ובכן, מהי השיטה? "זו מין תיאוריה חובקת כל פסיכולוגית, ניו אייג'ית, מינית, שאמורה לאפשר לנשים להגיע למישור של שקט ושלווה", מסביר ויזל.

תורת הקולולוגיה מאבחנת את הקולות הטמונים בנו בקרקעית הנפש, מתוך ניסיון להפריד ביניהם ולברר מה באמת מרגישים. אבל היא גם נובעת מהדחף למצוא הסבר לכל התופעות שקיימות בעולם, ומשם הדרך לחזיונות אפוקליפטיים היא קצרה – והרומן אכן מגיע גם לשם.

"העולם מלא קולות, קקופוניה של קולות והקולולוגיה מנסה להבחין בהם, כולל בקולות האלוהיים בעולם, בסימנים של אלוהים בעולם. הפרדת הקולות הפנימיים בתוכנו זה כלי עבודה שפסיכולוגים אכן משתמשים בו, אבל פה יש אלמנט מרחיק לכת — של מטפל שמאבד את הכשירות הטיפולית שלו ואת ההיגיון שלו".

הגיבור שלך הוא בעצם עבריין מין.

"מוטי הוא עוד אידיוט שגואל את העולם דרך ואגינות. הוא יודע לעשות טריק מסוים עם נשים, מצליח להביא אותן להרפיה בלי מגע, אבל בעצם עושה מהלך עברייני".

ויזל חי בשני עולמות מקבילים: המחקר והכתיבה הספרותית, איך זה עובד? "אני עוסק בפרשנות למקרא, חוקר את האופן שבו יהודים בכל הדורות קראו והבינו את המקרא. כשהייתי ילד רציתי להיות סופר. אבל בשלב מוקדם זנחתי את החלום. הוא שב והתעורר אחרי הצבא. בגיל 25 השלמתי בגרות כדי להיות סופר, אבל כשהשלמתי בגרויות למדתי תנ"ך וזה היה נורא יפה בעיניי, הלכתי ללמוד בחוג למקרא ותוך שבוע־שבועיים הבנתי שזה התחום שלי. התאהבתי בזה, אבל אני מחובר בעיקר לשאלות היסוד של המחקר: מי כתב את התנ"ך, איך כתבו, איך זה התגלגל".

נדמה שאתה לא מסכים להיות ילד טוב נתיב הל"ה. לא כנער מרדן, שעבד ברפת במקום ללמוד בתיכון, ולא כסופר, כי שלושת הרומנים שלך עוסקים בסוגיות של מוסר, יותר נכון באי־מוסר.

"נכון. בשלושת הרומנים למוסר יש תפקיד מכריע: ב'בשבחי הבדידות' לגיבור יש תקן אקדמי שמאפשר לו לא לעשות דבר; ב'תיק דרום' גניבת שירים; וב'קולולוגיה' זו העבריינות המינית. אבל לא ההיבט המוסרי משך אותי אלא העמדת הפנים: מסכות האקדמאי, המשורר והמטפל המיני, שכל אחת מהן דקה וקרועה ולא מצליחה להסתיר אמת כואבת או עלובה. כל זה בוודאי קשור לתחושה יסודית שמלווה אותי מילדות, תסמונת המתחזה, שהיא, כך גיליתי, די שכיחה בקרב חוקרים באוניברסיטה. תחושה שמרוב מסכות והצגות אני לא תמיד יודע מי אני שם בקרקעית מעשה ההסתרה.

"עכשיו אני מבין שההתחזות ובהמשך לה שאלות של מוסר או התנהלות לא־מוסרית מופיעות גם בשירים שלי. יש לי משיכה לניוול ולאסור. פעם ידעתי לחגוג את זה, היום הצד האישיותי הזה מדוכא והוא מביך אותי. המשיכה הזאת כנראה מקבלת אפשרות להשתחררות לגיטימית בכתיבה".

בספרים שלך הפורענות והיעדר המוסר הם סוג של קטליזטור להתפכחות ולשינוי. למרבה הצער, זה נושא איתו עכשיו ממד אקטואלי.

"יש עכשיו אנשים שכל לילה מתעוררים עם סיוטים, ואני לא מגיב לזה ככה. אבא שלי במלחמת יום כיפור היה תקוע במעוזים, הוא הצליח לחלץ את החיילים שלו אחרי שלושה ימים. ואני גדלתי על סיפורי המעוזים, על המיתולוגיה הישראלית הזאת שיש התקפת אין־מוצא — ואתה בכל זאת מצליח להיחלץ ממנה. הייתי בן שנה כשהמלחמה פרצה, ואחריה הוא היה משכיב אותי לישון והיה מספר לי סיפורים על המעוז, ואיך החברים שלו נהרגו ואיך כמעט יורים בו והוא זוחל אליהם, ובסוף הוא נותן לי נשיקת לילה טוב ואני נשאר לבד בבית הילדים. אולי זה חישל אותי, אולי יש משהו בטרגדיה האיומה הזאת שבאיזשהו אופן מעוות היה מוכר לי, העולם לא לגמרי התהפך לי על הראש.

"יבלת השואה והמצור הלכה וקהתה ודהתה אצלנו. מישהו בא והבריק אותה, ועכשיו היא פועמת אצל כולנו. הביחד שיש עכשיו הוא אפשרות כל כך טבעית ומיידית, אבל הוא עדיין די שביר".