"יואל הופמן היה ז'אנר בפני עצמו. במידה מסוימת הוא היה סוג של גורו"

הסופר והמתרגם יואל הופמן, שמת בסוף השבוע בגיל 86, ברא עולם ספרותי שאוחז את הקוראים בחבלי קסם ופליאה. אפשר לומר שאף אחד לא כתב כמוהו: לא בתוכן, לא בצורה ולא בסגנון. "הופמן היה ז'אנר בפני עצמו", נטען עליו. נוטים לתייג אתו כ"סופר של סופרים", אבל חבריו מספרים שכן היה לו חשוב שיקראו אותו. לפני 35 שנה יצא לאור ספר ילדים שכתב, "בפברואר כדאי לקנות פילים", וכשמישהו בשוק מחנה יהודה ריסס את המשפט הזה כגרפיטי — הופמן שמח.

הופמן היה סופר, משורר, חוקר ומתרגם תרבות ושירה יפנית. הוא נולד ב־1937 בעיר ברשוב שברומניה למשפחה יהודית דוברת גרמנית, שספגה תרבות אוסטרו־הונגרית. כשהיה בן שנה עלה לישראל עם משפחתו. זמן קצר אחר כך התייתם מאמו, ואביו הפקיד אותו בבית יתומים. הוא נשאר שם עד שאביו התחתן בשנית ואז חזר לחיות איתו ועם אמו המאמצת. הופמן למד בתיכון חדש בתל אביב, ושירת בחיל הים.

בגיל צעיר נסע ליפן, שם שהה שנתיים במנזר זן ולמד ספרות והגות יפנית וסינית. הוא סיים תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, שב ליפן כדי לסיים את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת קיוטו, ובמשך שנים רבות לימד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת חיפה. הוא נישא לוורדה, נולדו להם שלושה ילדים והם חיו שנים רבות בצפת. בהמשך נישא בשנית לנורית, עבר לחיות במעלות וכעבור כמה שנים שב לצפת.

דרכו הספרותית של הופמן התחילה עם "קצכן", הסיפור הראשון שפרסם ב־1986 בכתב העת "איגרא 2". סיפור על ילד קטן שהתייתם מאמו, ועל המגע שלו עם העולם אשר סביבו. את ספרו הראשון "ספר יוסף" פרסם ב־1988 (אחת מארבע הנובלות בספר, "קצכן", חתלתול בגרמנית, עובדה לדרמה טלוויזיונית).

שנה אחריו ראה אור "ברנהרט", שכבר סימן את העולם ההופמני, ויצר שפה משלו, מילולית וטיפוגרפית. בין ספריו הבולטים "מה שלומך דולורס", "הלב הוא קטמנדו", "קוריקולום ויטה" ו"מצבי רוח".

ציון 100 על הגשת פרח

הופמן גם תרגם טקסטים חשובים מתרבות סין ויפן: "קולות האדמה", מבחר קטעים של החכם הסיני צ'ואנג־דזה; "לאן נעלמו הקולות?", סיפורי זן ושירי הייקו; "אומרי שיר על סף המוות", מבחר שירים יפניים; ו"ספר הזן של ג'ושו", שתירגם ביחד עם הסופר דרור בורשטיין.

רוב ספריו של הופמן בנויים מפרקים קצרים, כל אחד מהם הוא פסקה המודפסת על צדו השמאלי של הדף, ומוקפת שוליים רחבים. העמוד הימני שלידו ריק, כמו בא לומר: מה שלא נאמר חשוב לא פחות ממה שנאמר. וישנם עוד מאפייני כתיבה ייחודיים לו: סוגריים מרובים, המילה "וכולי" שבאה לסיים משפטים, אסוציאציות, הומור, והשפעות הפילוסופיה המערבית ועולם הזן.

חברו הסופר אייל מגד כתב עליו בשעתו: "העולם של הופמן בבת אחת הרמטי ואינסופי, פרטי וקפריזי, וחי בו אדם אחד המתפצל לכל אדם. אי ההיגיון החד כתער שלו הוא הופמניזם טהור: גלותי ולוקאלי, פרובינציאלי ואוניברסלי, ובעצם, עברי לגמרי".

סופרים בתחילת הדרך, סטודנטים שלו ומעריצי כתיבתו היו מבקשים את קרבתו. הסופרת תמר מור סלע למדה אצלו פילוסופיה וספרות באוניברסיטת חיפה: "הוא היה מרצה שלא מן המניין, לא במובן האקדמי, כי היה לו תקן, אלא במובן הרוחני", היא מספרת. "לעבודות הגמר הוא לא נתן הנחיות. הוא סיפר שפעם תלמידה הגישה לו פרח בתור עבודת גמר — וקיבלה את הציון 100".

מור סלע בילתה שעות בשיחות עם הופמן. ביום שישי ספדה לו בפייסבוק: "אהבתי לשאול אותו שאלות ולהקשיב לתשובות שלו ('אני לא יודע' היתה התשובה החביבה עליו)... לפעמים, כשהפציע הזן בשיחות הייתי אומרת, 'רגע, אני לא בטוחה שהבנתי'. ותמיד הוא ענה את אותה תשובה: 'אין מה להבין'".

להסתכל לחיים בלבן של העין

בכתביו וגם קצת בדמותו יש משהו חידתי. סופר שסירב בקביעות להתראיין או להצטלם, ששמר על פרטיותו בקנאות (וסביבתו הקרובה חרדה לכך לא פחות ממנו), שקשה לפגוש אותו, ועוד יותר קשה להכניס אותו לקטגוריה, כי הוא שובר ציפיות ז'אנריות כל הזמן: מפרוזה לשירה, ומסיפור קוהרנטי לסוריאליזם. כתיבה מרדנית שמסרבת לכל ניסוח של מה שנראה כעמדה ומשמעות. גם ארכיון פתוח לעלעול החוקרים ואוהבי יצירתו לא השאיר אחריו.

בספרה "השלישי האפשרי" שעסק ביצירתו של הופמן, תיארה הפרופ' רחל אלבק־גדרון את העולם המילולי שלו כ"מולדת הופמנית" שבה מדברים את השפה המסוימת הזאת. היא כותבת על ה"אחרות" וה"מוכרות" הדרות יחד תחת קורת גג אחת ביצירתו, ועל צמדי הניגודים בה: בין שירה לבין פרוזה, בין שפה מופשטת לקונקרטית, בין תודעת האני לעולם, בין המשחקיות והנונסנס לתפיסה פילוסופית עמוקה של זמן ומרחב.

עורכו וחברו הוותיק הפרופ' יגאל שוורץ קרא את "קצכן" כשרק פורסם, "קראתי שורה אחת, צילצלתי אליו ואמרתי לו: 'כל דבר שתכתוב בחיים — אני אוציא לך'", הוא מספר. שוורץ תמיד אמר שהופמן הוא מפה ולא־מפה בו זמנית. "יש בכתיבה של הופמן הקשרים מתרבות מזרח אסיה ועולם הזן, אבל יש בה גם אספקט חברתי עמוק של הוויית יוצאי אירופה בישראל של שנות ה־30 וה־40. השואה היא חוויית יסוד בכתיבה שלו, הנושא הזה של אובדן ויתמות. זה יצר ספרות מלנכולית שתמיד פורצת אל מחוז החסד".

העורך יגאל שוורץ: "בכתיבה של הופמן השואה היא חוויית יסוד, האובדן והיתמות יצרו ספרות מלנכולית שתמיד פורצת אל מחוז החסד"

היתה תקופה שלא היו בקשר, אחרי ששוורץ עזב את הוצאת כתר ועבר לכנרת, והופמן המשיך לפרסם את ספריו בכתר. ובכל זאת חזרו להית חברים. "אני אוהב אותו אהבת נפש", אומר שוורץ, "מבחינות רבות זה אחד האנשים הכי קרובים לי, כולל זה שעשיתי דברים בחיי באשמתו: לא הייתי גר באופקים אלמלא יואל היה גר בפריפריה ונותן לי את הכוח למהלך הזה".

בשנים האחרונות איבד הופמן שני ילדים: בנו תומר נהרג בתאונת דרכים, ובתו יסמין נפטרה ממחלה. "האיוביות שלו, היכולת שלו לשאת את החיים האלה, זה דבר נדיר", אומר שוורץ. "לא פעם הוא אמר לי שהמוות הוא כמעט הידיד הקרוב שלו. זה גם אומר משהו ספרותי: תמיד חשבתי שמה שמצא אצל היפנים זה החיבור ההרסני בין מוות לאסתטיקה, בהקשר של חוויית הריקנות. היו לו נסיונות רליגיוזיים, זה תמיד הצחיק אותי כי תמיד בעיני הוא נשאר אותו יואל ספקן, אמיץ מאוד, שמסתכל לחיים בלבן של העין.

"בעיני הוא אחד מהביטויים הגדולים והשגיבים של הטרגדיה של המאה ה־20. כל הילדות שלו והחיים שלו היו בלתי אפשריים, מעין איוב מודרני. אנשים העריצו אותו ועלו אליו לרגל. במידה מסוימת הוא היה סוג של גורו".

"וישנו עוד אדם שרצינו לדבר עליו אבל שכחנו את שמו ושכחנו את מראהו... האדם הזה הולך איתנו לכל מקום ואלמלא הוא היינו מתים משברון הלב. ואם הדברים האלה נדמים למישהו כהתחכמות שיבחן את עצמו. האדם הזה הוא גיבורו של הספר שאנחנו כותבים עכשיו (ושל כל הספרים האחרים שכתבנו), אילו זכרנו אותו לא היינו צריכים לכתוב". (מתוך "מצבי רוח", יואל הופמן)