אליפות רביעית לקבוצה הכי ייחודית ומיוחדת ב-NBA

לאנתוני אדוארדס, שנחשב לכוכב העתיד של ה-NBA, יש סיפור שמלמד היטב עד כמה גולדן סטייט ווריירס הם ארגון מיוחד. השחקן של מינסוטה טימברוולבס נבחר ראשון בדראפט 2020 אבל בהליך לקראת הבחירה, הגיע למבחנים בגולדן סטייט ווריירס, לה היתה את הבחירה מספר 2 באותה עונה. הדברים שאדוארדס למד באימון ובשיחה עם סטיב קר, סייעו לו להבין מה זה כדורסל מנצח ברמה הגבוהה ביותר.

"אני עושה תרגיל שהם אומרים לי שסטף עושה. אני רץ, אני נוגע בקו, זורק, רץ, נוגע בקו, רץ - חייבים לקלוע 5 ברצף. לא הצלחתי לעשות את זה", סיפר אדוארדס לקני סמית' מ-TNT. "הייתי עייף מדי. אני לא אומר להם את זה, אז אני בריצה קלה. ואני חושב, 'מאן, זה פשוט יותר מדי'. ואז סטיב קר שואל אותי 'אתה יכול לעשות את זה מהר יותר?'. עניתי: 'חשבתי שזה די מהיר והוא ענה 'לא, תעשה שוב'. ואז אני רץ את הכל בספרינט ומחמיץ בלי סוף. ואז קר אומר לי 'אם אנחנו בוחרים אותך בחירה 2, אתה חייב לעבוד קשה יותר. אתה לא עובד קשה יותר'. אחרי זה התקשרתי למאמן הפרטי שלי ואמרתי לו 'אחי, צריך להשתנות".

אדוארדס שיחק שתי עונות מרשימות מאוד בטימברוולבס ובליגה מאמינים שהוא יהיה אחד השחקנים המובילים בשנים הקרובות - אבל עבור הווריירס זה לא טוב מספיק.

הווריירס היא הקבוצה ששינתה את הכדורסל בעשור האחרון. היא הקבוצה שהביאה את הבשורה של המשחק המהיר והגמיש, שמבוסס על שלשות ויצירת שטחים רבים בהתקפה. ולכן גם יש הבדל בין כדורסל רגיל לבין כדורסל של הווריירס. כדי לשחק בווריירס אתה צריך להיות מהיר יותר, חד יותר ומדויק יותר מאשר כדורסל בקבוצת NBA "רגילה". אתה גם חייב להיות מסונכרן עם שחקנים אחרים שהם מהירים, חדים ומדויקים. וזה רק בהתקפה. בהגנה של הווריירס גם כן חייבים את רמת תחכום ותיאום שמעטים הם השחקנים שיכולים להיכנס למערכת הזו ולהצטיין בה.

למזלה של הווריירס, שלושת עמודי התווך של הקבוצה - סטף קרי, דריימונד גרין, קליי תומפסון - נאפו בתבנית הזו של סטיב קר, תבנית משחק ייחודית שקשה להעתיק בלי סטף קרי. בגילאים שלהם, סביר להניח שזו האליפות האחרונה שלהם כשחקני גרעין, אבל הווריירס אופים בעונות האחרונות שחקני עתיד כמו ג'ורדן פול, קומינגה, מוזס מודי, ג'יימס ווייסמן. הם אופים אותם באותה התבנית בדיוק. הייחודיות הזו של הווריירס צפויה להמשיך גם לעשור הבא.

הסלטיקס, הקבוצה ההגנתית הכי טובה בעונה הרגילה, הצליחה להוריד את הווריירס לרמת התקפה בינונית - 104.8 נק' למשחק. רק שתי קבוצות קלעו פחות למשחק בעונה הרגילה (אורלנדו ואוקלהומה). ואולם, זה פשוט לא הספיק כדי לנצח אותם. הווריירס הצליחו לגרום לסלטיקס לאבד 16.8 כדורים במשחק - יותר מאשר כל קבוצה אחרת בעונה הרגילה. יוסטון רוקטס, אחת מהקבוצות הגרועות בליגה, איבדו פחות במשחק העונה מאשר הסלטיקס במשחק גמר ממוצע. וההתקפה של הסלטיקס פשוט נתקעה מול ההגנה המצוינת של הווריירס: 100.8 נק' למשחק זה הכי מעט נקודות למשחק בעונה.

הווריירס לא היו מנצחים בלי סטף קרי, שסיים את הסדרה כשחקן היחיד בהיסטוריה של סדרות הגמר עם ממוצעים של 30+ נק', 5 אס', 5 ריב' ו-5 שלשות. העניין הוא שסטף קרי לא צריך לקלוע 30 או 40 נק' בכל משחק כדי להשפיע על המשחק. הוא רק צריך להיות על המגרש כדי למשוך את מרבית תשומת הלב של ההגנה. כל שחקן בקבוצה היריבה צריך להיות מודע למה שקרי עושה כדי שההגנה נגדו תעבוד. עם מעט זמן ומעט מאוד שטח, הוא קולע באחוזים טובים יותר מאשר שחקנים רבים באימון קליעות ולכן צריך להיות כל כך מיינדד אליו. ולכן הוא מייצר לחברים לקבוצה שלו הרבה מאוד שטח והרבה מאוד זמן.

סטף קרי במשחק האליפות | צילום: רויטרס

הנתונים מסדרת הגמר של Second Spectrum מלמדים זאת היטב. כשהוא היה על המגרש, חבריו לקבוצה זרקו עם מגן צמוד עליהם ב-80% מהזריקות שלהם. כשהוא לא על המגרש, הם זרקו עם מגן צמוד עליהם ב-90% מהזריקות. מן הסתם, זה השפיע על האחוזים שלהם מהשדה. חבריו של קרי קלעו ב-49% מהשדה כשהוא על המגרש ו-35% מהשדה כשהוא לא על המגרש. בלי קרי, שאר הווריירס פשוט לא היו קולעים מספיק נקודות כדי לזכות באליפות.

ההשפעה של קרי על הכדורסל היא היסטורית. והוא שחקן היסטורי. הוא אחד משישה שחקנים בהיסטוריה עם 4 אליפויות, יותר מתואר MVP בעונה ותואר MVP של הגמר: מצטרף למועדון מכובד שכולל את לברון ג'יימס, מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון, כרים עבדול ג'אבר, טים דאנקן. הם הגדולים ביותר. וכחבר לקבוצה ומנהיג, הוא הרבה יותר טים דאנקן מאשר לברון ג'יימס או מייקל ג'ורדן. "הוא המנהיג הרגשי שלנו, הוא המשחק שלנו", הסביר קליי תומפסון, חברו לקבוצה. זו גם הסיבה לכך שגדולתו של קרי היא בעיקר היכולת שלו להיות חלק ממשחק קבוצתי שהווריירס עושים הכי טוב - בזכות ארגון מצוין שעובד נהדר.

ההצלחה של הארגון של הווריירס נראית בסיפור של אנדרו וויגינס - שחקן שהגיע בטרייד ממינסוטה. וויגינס, בחירה ראשונה בדראפט ב-2014 היה שחקן מלא פוטנציאל אך מאכזב במינסוטה. הוא היה פורוורד שלא קוטף ריבאונדים, פסאודו-כוכב שזורק זריקות לא טובות, ההגנה שלו לא היתה יציבה והוא לא היה יכול לשחק כדורסל קבוצתי ומנצח. לווריירס הגיע כדי למלא את התפקיד של קווין דוראנט - השחקן שיכול לקלוע סל מאולתר שאינו חלק מתנועת הכדור ולעשות הגנה על שחקני הכנף הגדולים של היריבות. רבים בליגה גיחכו - הווריירס שלחו למיניאפוליס את דיאנג'לו ראסל, שהביאו כחלק מהסיין-אנד-טרייד של דוראנט בברוקלין, ואף קיבלו בחירת דראפט עבור הטרייד הזה זה כי החוזה של וויגינס נתפס כמנופח יתר על המידה (30+ מיליון דולר בעונה). אבל בווריירס ידעו איך להכניס את וויגינס, כמו שצריך, לתוך המערכת שלהם. מדהים לחשוב שבתחילת העונה, בגלל סירובו של וויגינס להתחסן לקורונה, הועלתה האפשרות שהוא יישלח בטרייד. הווריירס שכנעו אותו להיות "שחקן קבוצתי" ולהתחסן. וכך היה. זה השתלם לווריירס. וויגינס הפך בפלייאוף הזה בכלל ובגמר בפרט לקלע יעיל ושחקן הגנה מצוין, שיודע לאלתר ברגעים האחרונים של התקפות וגם לקטוף ריבאונדים רבים. זה גם ישתלם לוויגינס, שבעצם שומר על מעמדו של שחקן של 30+ מיליון דולר בעונה.

ההצלחה של הארגון נראית גם בסיפורו של גארי פייטון השני. גארי פייטון, 29, לא היה אמור להיות שחקן מפתח בסדרת גמר של NBA. עד תחילת העונה שיחק ב-9 קבוצות, 5 מהן ב-G ליג, ליגת הפיתוח. בתחילת העונה שעברה היה משוכנע שהוא לא מספיק טוב לשחק בווריירס והגיש בקשה לעבוד כאנליסט וידאו בארגון. למזלו, השחקנים הוותיקים בווריירס אהבו אותו ואת גישתו למשחק. הוא חתם על חוזה מינימום. במהלך הפלייאוף נפצע קשה במרפק ולא שיחק כמעט חודש, אך לגמר חזר כאילו אף פעם לא עזב. כאילו מעולם לא נפצע. הוא תרם את מה שתרם לאורך העונה: הגנה, אנרגיות וסלים שהיריבה לא ציפתה להם. במשחק מספר 6, המשחק האחרון בגמר, הוא חטף 3 פעמים והיה 20+ במדד ה-+/- - יותר מכל שחקן אחר.

הווריירס הם הקבוצה עם תקציב השכר הגבוה ביותר. הם משלמים 176 מיליון דולר לשחקניהם וכ-170 מיליון דולר במס יוקרה - המס שמוטל על קבוצות שמשלמות הרבה מעבר לתקרת השכר. בגלל שכבר כמה שנים הווריירס משלמים לשחקנים מעל תקרת היוקרה, הסכום שהם משלמים במס גדל מדי שנה. אבל הווריירס לא זכו באליפות בגלל מס היוקרה. אמנם הכסף שהווריירס משלמים גרם ל"מרמור" בליגה לפי כתבה של זאק לואו מ-ESPN, אבל הנהלת הווריירס בנו את האולם המכניס ביותר בהיסטוריה של ה-NBA ובכך יצרו לעצמם את האפשרות לשלם יותר מכל קבוצה אחרת מבלי להסתמך על הכיס של הבעלים. כמו כן, הג'נרל מנג'ר של הווריירס, בוב מאיירס, אמר משהו נכון לגבי המרמור של שאר הליגה: "הבחורים שאנחנו משלמים להם, הם שלנו. בחרנו אותם בדראפט. לא הבאנו אותם מבחוץ". כלומר, הווריירס לא נבנו כמו קבוצת על, הם קבוצת על בדגש על המילה קבוצה... סופר טים. TEAM באותיות גדולות.

חוגגים אליפות. סופר טים | צילום: AP

הווריירס לא "קנו" את האליפות. הם גידלו את האלופים בבית. ובשביל לשמר סגל ביתי וחזק צריך הרבה כסף. מגיע לווריירס הרבה קרדיט על כך שהם מוכנים לשלם מס גבוה כדי להישאר תחרותיים ברמה הגבוהה ביותר. זה ממש לא משהו שכל קבוצה מוכנה לעשות.

בוסטון התחילה את העונה בצורה נוראית. עד כדי כך נוראית שהדיבור החם ביותר היה אם צריך להפריד בין ג'יילן בראון לג'ייסון טייטום - שני הכוכבים הצעירים של הסלטיקס. לקראת ינואר, התחילו כבר להרגיש שינוי משמעותי בגישה של הסלטיקס. הקבוצה התחילה לשחק את ההגנה הטובה ביותר שנראתה בליגה בשנים האחרונות וגם הגיעה לאיזשהו איזון בהתקפה. צירופו של דריק ווייט, הגארד היעיל מסן אנטוניו ספרס וחזרתו של דניאל תייס, הוסיפו עומק מבלי להפר את האיזון בסגל.

שתי הקבוצות בגמר היו הקבוצות ההגנתיות הטובות ביותר בהגנה בעונה הסדירה, שתיהן היו בין 10 הקבוצות ההתקפיות הטובות ביותר בליגה. ההבדלים ביניהן, מבחינת נתונים, לא היו גדולים גם בסדרת הגמר אבל בסופו של דבר, היה זה הניסיון בסדרת הגמר שניצח את המשחקים לווריירס. שחקני הווריירס הגיעו לגמר עם ניסיון של 123 משחקים בגמר. שחקני הסלטיקס הגיעו עם ניסיון של 0 משחקים בגמר. הסלטיקס איבדו כדורים, קלעו בפחות מ-70% מתחת לסל, פחות מ-50% מהצבע, פחות מ-30% מה-2, הספסל שלהם כמעט ולא תרם נקודות משמעותיות בסדרה והם פישלו בזמן הקלאץ' (משחקים בהם יש הפרש של 5 או פחות נק' בין הקבוצות בחמש הדקות האחרונות שלהם).

ואולם, גרעין השחקנים המובילים של הסלטיקס הוא צעיר. וכפי שהווריירס הראו, הניסיון בגמר ולאורך הפלייאוף הוא יקר מפז. דברים כמו איבודי כדור, קריאת הסיטואציה, עצירת מומנטום, הבנת המהלכים - דברים שהפילו את הסלטיקס בכמה וכמה משחקים בפלייאוף האחרון ובאו באופן טבעי לשחקני ווריירס - ישתפרו לסלטיקס בפלייאופים הבאים.

יש לא מעט שיח על כך שסלטיקס "פספסו הזדמנות" ועושים כבר השוואות לאוקלהומה סיטי ת'אנדר של קווין דוראנט וראסל ווסטברוק, שלמרות הגעתם לגמר בגיל צעיר, אף פעם לא הצליחו לחזור לגמר והחבילה פורקה. ואולם, הארגון - סלטיקס - והעיר, בוסטון - לא יאפשרו לזה לקרות. "אנחנו משחקים בעיר בה אין תירוצים", הסביר בראון. "ולא חיפשנו תירוצים".

לסלטיקס כן יש כמה תירוצים להפסד בסדרת הגמר. עייפות, למשל.

אחרי שהדיחו את ברוקלין נטס (קווין דוראנט וקיירי אירווינג), מילווקי באקס (האלופה עם יאניס אנדטוקומבו וג'רו הולידיי), מיאמי היט (מקום 1 במזרח עם ג'ימי באטלר והרבה שחקנים קשוחים למדי) ב-18 משחקים קשים - פיזית, מנטלית ונפשית - הם הגיעו לסדרת גמר די מותשים מול ההתקפה הכי דינמית בליגה, ששיחקה 16 משחקים לא כל כך קשוחים נגד דנבר נאגטס בלי שני כוכביה; ממפיס, שרוב הסדרה לא שיחקה עם הכוכב הגדול שלה ונגד דאלאס חסרת ניסיון במעמדים הללו.

העייפות הורגשה במיוחד נגד הווריירס, שניהלו את העונה שלהם - מבחינת פציעות וזמני משחק - בצורה יעילה מאוד. סטף קרי, דריימונד גרין וקליי תומפסון שיחקו 142 משחקים בעונה הסדירה - בדיוק אותו מספר כמו ג'יילן בראון וג'ייסון טייטום לבדם. טייטום ובראון - שניהם שיחקו הכי הרבה דקות פלייאוף ב-2022 (הכדורסל הכי קשה בעולם) - אמנם צעירים יותר אבל גם התמודדו עם פציעות לאורך העונה - מבלי הרבה זמן מחוץ למגרש.

טייטום סבל מאז הסדרה במיאמי מבעיה בכתף שאולי נדע עליה יותר בעתיד. ונוסף לכך, טייטום כמעט ולא נהנה ממנוחה מאז פגרת הקורונה במרץ 2019. הוא חזר לפלייאוף בבועה, שם בוסטון הגיעה עד לגמר המזרח והפסידה בו למיאמי. הפגרה היתה קצרה למדי והוא חזר לעונה אינטנסיבית וסיבוב פלייאוף אחד. הוא המשיך למשחקים האולימפיים והתמודד עם קוביד ולונג קוביד. הוא שיחק הרבה מאוד כדורסל בשנים האחרונות, כמעט ללא מנוחה, ובגמר נראה מותש.

ועדיין, טייטום - בן 24 - יכול להיות גאה מאוד בפלייאוף שלו. מבין כל שחקני הסלטיקס בהיסטוריה, רק הוא ולארי בירד קלעו יותר מ-550 נק' בפלייאוף. טייטום הוא ממש לא רק קלע מצטיין. הוא השחקן הצעיר בהיסטוריה של ה-NBA שרושם פלייאוף עם 600+ נק', 100+ ריב' ו-100+ אס' ובשני העשורים האחרונים רק הוא ולברון ג'יימס סיימו פלייאוף כמובילים במספר נק' שנקלעו ומספר אסיסטים שנמסרו. "טייטום הוא בחור עם הרבה מוטיבציה. הוא ילמד מזה ויבין מה צריך לעשות", אמר מאמנו אודוקה. בבוסטון מקווים שכך יהיה. הסלטיקס, למרות ההפסד הכואב בגמר, יכולים להרגיש אופטימיים. "הם עשו את זה בדרך שאמורים לעשות את זה בליגה", אמר אריק ספולסטרה, מאמן מיאמי שהודחה על ידי הסלטיקס בגמר המזרח. "בונים קבוצה, רושמים הפסדים מתסכלים, נשארים ביחד, שומרים את הגרעין ביחד, משמרים את התרבות ביחד ואז, בסופו של דבר, גם מגיעה הפריצה".