מארן אגארט ודן סטיבנס ב"הגבר המושלם שלך". האם כל מה שגבר עושה, אישה עושה טוב יותר? | צילום: © Christine Fenzl, Majestic
האם צריך גבר? שני סרטים טובים שביימו נשים שואלים על יחסים וחיים
"לוחמת" ו"הגבר המושלם" הם סרטים מוצלחים שביימו קולנועניות ונולדו בזכות מהפכת מי־טו והשפעת הקולנוע האפריקאי על הוליווד, ומציגים שאלות על מקומן וטיבן של נשים מנצחות
שתי המהפכות הקולנועיות הגדולות ביותר של דורנו התחילו בעשור האחרון כקמפיינים ברשתות החברתיות: ב־2015 התגית "האוסקר לבן מדי" גרמה להוליווד להתחיל להרגיש מבוכה מהעובדה שיוצרים ושחקנים שחורים מודרים באופן סיסטמטי מהמיינסטרים ההוליוודי. שנתיים אחר כך, קמפיין מי־טו אמנם נועד לחשוף את שגרת ההטרדה המינית במסדרונות הבידור והתקשורת, אבל גם חשף שהוליווד נשלטת על ידי גברים לבנים, ושצריך לשנות באופן יזום ומודע את חוסר השוויון ביניהם בתפקידים בכירים בתעשייה.
אקטיביסטים אולי יציגו מספרים המעידים על כך שהשינוי עדיין רחוק מלהיות משביע רצון, אבל מנקודת מבטו של צופה קולנוע וטלוויזיה, המהפכה שינתה לחלוטין את הניבט מהמסכים, בטלוויזיה ובקולנוע. ובעיקר המהפכה האפריקאית, שלא רק הכניסה תכנים מהמורשת האפריקאית לתוך המיינסטרים ההוליוודי, היא גם אימצה את האסתטיקה של הקולנוע האפריקאי (ובעיקר הקולנוע מניגריה).
"לוחמת" הוא נקודת המפגש של שתי המהפכות האלה, הנשית והאפריקאית־אמריקאית. זה סרט אקשן אינטנסיבי שהיוזמה ליצירתו הגיעה משתי יוצרות (לבנות), מריה בלו ודיינה סטיבנס, שגייסו לצידן שחקנית שחורה (ויולה דיוויס) ובמאית ממוצא מעורב (ג'ינה פרינס־ביית'ווד, "משמר האינסוף") ליצרת סרט פיוז'ן שהוא נשי לחלוטין אבל גם אפריקאי. וכאמור, זה לא רק התוכן, זו גם האסתטיקה שנראית כמו הפקה של נוליווד, תעשיית הקולנוע הניגרית, שנחשבת לשלישית בגודלה בעולם, מבחינת תפוקה ורווחים, אחרי הוליווד האמריקאית ובוליווד ההודית. הייתם מדמיינים שהניגרים יחקו את הוליווד ולא שהוליווד תנכס את ניגריה.
"לוחמת", שללא ספק הופק בהשראת הצלחת "פנתר שחור", מנסה להציע זווית היסטורית ומציאותית לעלילת הקומיקס העתידנית של מארוול: מתברר שאכן היה כוח קומנדו נשי באפריקה של המאה ה־19, שפעל בשירותו של מלך במלחמתו נגד שבטים אויבים וכובשים אירופים. כותרת הפתיחה מעדכנת שהעלילה מתרחשת במערב אפריקה ב־1823, אבל נעדרת הכתובית המתחייבת "מבוסס על אירועים אמיתיים", מה שמחייב את הצופים הסקרנים להיכנס לוויקיפדיה אחרי הצפייה בסרט ולגלות את הפרטים בסיפור, שאכן מבוססים על אמת היסטורית, מול כאלה שמסלפים אותה. הסרט, למשל, לא מסתיר את העובדה שהמלכים האפריקאים עצמם התעשרו יפה מסחר בעבדים, אנשים שהם עצמם עזרו לצוד ולמכור לסוחרי עבדים מרחבי העולם. האם אותו כוח לוחמה נשי פעל נגד המסחר בעבדים או בשירותו? זו השאלה שכרגע מטרידה את מנוחתם של כמה מבקרים, שמתעלמים מהעובדה שזה בסופו של דבר פשוט סרט אקשן, ועוד אלים וברוטאלי למדי ככזה.
לכן, נקודת הביקורת כלפי "לוחמת" צריכה להיות אחרת: האם כדי שסרט ייחשב נשי או פמיניסטי, כל שעליו לעשות הוא לשלב נשים בתפקידים בכירים ולעסוק בסיפורים על נשים, או שאנחנו מצפים שסרט "נשי" יציע נקודת מבט על העולם שתהיה שונה מנקודת המבט הגברית? לאורך הצפייה ב"לוחמת" - שהוא כאמור מוצלח ומהנה למדי כסרט הרפתקאות ומלחמה - ולפני שעלתה הכותרת המציגה בסופו את שם הבמאית, תהיתי עם עצמי האם הסרט בוים על ידי גבר או אישה. כי "לוחמת" בקלות היה יכול להיות גם סרטו החדש של מל גיבסון, שעסק בנושאים האלה בדיוק בסרטיו "לב אמיץ" ו"אפוקליפטו", שהשפעתם על "לוחמת" ניכרת. זו מחמאה אדירה לפרייס־בליית'ווד, שאכזבה ב"משמר האלמוות" אבל עושה כאן עבודה משובחת, כי גיבסון הוא בדיוק הדוגמה לגבר הישן - אנטישמי, גזען, בריון - אבל הוא היה במאי מצוין. אז אם מטרת הסרט היתה להראות שנשים יכולות להיות לוחמות לא פחות אמיצות ואכזריות מגברים, הוא אכן עושה זאת מצוין, ומציע זווית אחרת לסיפור היסטורי שעד כה לא נודע. אבל חמש שנים אחרי, הוליווד למדה לתת ליוצרות יותר נוכחות, וכדאי לתהות האם לא עדיף שהתכנים שמאשרים להפקה לא יהיו רק כאלה שייפלו תחת הכותרת "כל מה שאתם עושים, אנחנו יכולות לעשות יותר טוב".
"הגבר המושלם שלך" הוא סרט גרמני של הבמאית מריה שרדר (שצילמה בישראל את "חיי אהבה" והזניקה את שירה האס למעמד של כוכבת בינלאומית בסדרה "המורדת"). להבדיל מ"לוחמת" שמנסה למצוא את הזווית הנשית בז'אנר סרטי המלחמה, שרדר לוקחת את הקומדיה הרומנטית ושואלת דרכה שאלות על מוסכמות קולנועיות ותוהה מה נשים רוצות. בקומדיה הרומנטית העתידנית הזאת גיבורת הסרט (מארן אגארט) היא אשת אקדמיה רווקה שמסכימה, בלי חשק רב, לקבל לניסוי גבר־רובוט שתוכנת להפוך להיות הבן זוג המושלם (דן סטיבנס, בוגר "אחוזת דאונטון", הוא ליהוק מושלם לתפקיד הגבר המושלם־מדי). הגיבורה, והסרט כולו, מתייחסים בציניות לאפשרות שגבר - אמיתי או מתוכנת - יצליח להמיס את לבה. להבדיל מקומדיות רומנטיות הוליוודיות, השאלה כאן היא לא האם הזוג המוזר הזה יקים זוגיות או משפחה, אלא מה צריך לקרות כדי שאישה מודרנית ומצליחה תצליח להתגבר על הצלקות שהשאירו בה הגברים בחייה, ולקבל לחייה גבר חדש, והאם צריכים בכלל גבר בחיים. באופן משעשע למדי - גם אם צפוי לעתים קרובות - "הגבר המושלם" מצליח להיות פרפראזה חיננית, ועם נקודת מבט מקורית, על ז'אנר מוכר. יחד, שני הסרטים האלה, שניהם של במאיות, משתמשים בז'אנרים מבוססים כדי להציג שאלות, סוגיות וצלקות על נשים שמנצחות, באהבה ובמלחמה.