מרים טוקאן: "לא הייתה לי שום התלבטות לשחק לסבית, אני מאמינה באהבה"

לשחקנית ולזמרת מרים טוקאן יש קעקוע גדול בערבית על הזרוע שכתוב בו "האהבה לא תמות לעולם", היא מתרגמת ומדגישה שהמילה "מחב'ה" פירושה אהבה שכוללת בתוכה גם את החמלה. "אני מאמינה באהבה ובכוח שלה, אף על פי שזה נשמע קצת מתייפייף".

טוקאן היא כנראה אופטימיסטית נצחית. לפני 16 שנה השתתפה בעונה החמישית של "כוכב נולד" והייתה המתמודדת הערבייה הראשונה בתוכנית. מאז הספיקה לעשות תואר במשפטים, לעבוד כעורכת דין בדיני נזיקין, להפוך לאקטיביסטית בין השאר בתנועת "נשים עושות שלום" ולהקים את מפעל חייה — "קווארטטוקאן", הרכב יהודי־ערבי (שכולל בנוסף לטוקאן את רחלי גלאי בצ'לו, עידן טולדנו בגיטרה ונועה וקס בכלי הקשה), המפגיש בין תרבויות, דוגל בחיים משותפים ומופיע בכל העולם. עתה מצויה טוקאן בחזרות לקראת תפקיד ראשי במחזה "סאפפו מלסבוס" שכתב ומביים עמוס מוקדי, פעיל שלום ואקטיביסט, ויעלה ב־2 במרץ בתיאטרון יפו.

סאפפו היתה משוררת יוונייה שחיה לפני 2,600 שנה באי לסבוס. אפלטון כינה אותה "המוזה העשירית". חלק גדול משירי האהבה שכתבה מוקדש לנשים ולכן נחשבה לסבית והוחרמה על ידי הכנסייה. במחזה חוזרת סאפפו לביתה אחרי שהוגלתה ופוגשת את אהובתה אתיס (ירדן קרואני). יחד הן מגוללות את סיפור הרדיפה וההגליה ומחיות רגעים מעברן הרומנטי.

"כל החיים אהבתי ורציתי ללמוד משחק", היא מספרת, "אבל למדתי משפטים, כי זה היה מאוד חשוב לי לעתיד. צעירים בחברה הערבית צריכים להתאמץ יותר כדי להבטיח לעצמם עתיד טוב. צעיר ערבי צריך להיות טוב יותר מצעיר יהודי כדי להתקבל למשרה. הדיפלומה של לימודים גבוהים הייתה חשובה לי וחשבתי שזה תחום שילך טוב עם אקטיביזם. אבל תמיד ידעתי שאמשיך להיות זמרת".

על הדמות שהיא מגלמת היא אומרת ש"סאפפו הייתה אישה חזקה ורגישה והיו לה תלמידות וחברות שהייתה ביניהן אהבה. היא הייתה לסבית אבל התחתנה עם גבר והייתה אמא. אנחנו מספרים את סיפור האהבה שלה עם תלמידתה אתיס".

בחברה הערבית להט"ביות עדיין נחשבת לטאבו. כשטוקאן נשאלת אם היו לה לבטים לקחת את התפקיד ולשחק לסבית, היא משיבה ש"ממש לא. קודם כל, הסיפור הוא על אהבה לסבית, לא בהכרח על המיניות — והוא הרבה מעבר לזה. אני לפני הכל מאמינה גדולה באהבה, קעקעתי את זה על הגוף שלי. אגב, גם הכנסייה היום בראשותו של האפיפיור פרנציסקוס מכירה בקשר בין בני אותו מין והוא נותן להם מקום מכובד. בגלל שאני מאמינה באהבה, איך אני יכולה להגיד לבן אדם שהוא מרגיש לא נכון? שכל אחד יאהב את מי שטוב לו איתו. יש לי חברות לסביות ואני מכבדת אותן ואני בשבילן בכל מה שצריך והן בשבילי".

טוקאן (40) נולדה בכפר אעבלין למשפחה ערבית־נוצרית. כיום היא גרה בספרד עם בעלה, מהנדס ונגן סקסופון, שאותו פגשה לפני ארבע שנים בצעדת נשים, שבה ניגן את השיר “תפילת האימהות” שכתבה יעל דקלבאום במהלך מבצע צוק איתן, והפך להמנון הצעדות של "נשים עשות שלום". "אנחנו מפגינות סולידריות עם נשים בעולם שחיות במדינות בקונפליקט. במקרה שלנו זה היה תמיכה בנשים פלסטיניות וישראליות בארץ. זו הייתה הצעדה הכי גדולה שלנו עם 4,000 נשים. אחותו של בעלי הפיקה את הצעדה והוא התנדב לנגן, וכך הכרנו".

כיום היא על הקו ספרד־ישראל ומקפידה לבקר כאן פעם בחודשיים. "אני קשורה למשפחה שלי ואני חייבת גם להמשיך את המשימה שנולדתי אליה — להפיץ קצת אור דרך המוזיקה שלנו".

היא מעדיפה להגדיר את עצמה אקטיביסטית חברתית ולא פוליטית. "אני פועלת למען זכויות נשים וילדים ולמען השלום. זה מתבטא קודם כל ברפרטואר ועצם הקמת ההרכב, הביחד שלנו זו תמונה שיש לה מסר. לא כולם יודעים שערבים ויהודים חיים פה יחד. במופע 'כשביאליק ופיירוז נפגשים' אנחנו לוקחים את הקהל למסע בין תרבויות ומספרים את הסיפור האישי שלנו. אני מספרת מה זה להיות פלסטינית בישראל ואת הסיפור של המשפחה שלי שחלקה נאלץ ב־1948 לצאת מהבתים ולעבור ללבנון ולקנדה".

היא עצמה חיה כעת בספרד, שם הקימה לפני שלוש שנים יחד עם אמן הפלמנקו עידן טולדנו גם את "טוקאן דלוס", הרכב ספרדי־ערבי־יהודי, של מוזיקה אנדלוסית ומוזיקת עולם. בנוסף כתבה עם טולדנו מוזיקה לסרט דוקומנטרי של הבמאית האמריקאית ג'וי סלע העוסק בקונפליקט הישראלי־פלסטיני דרך סיפורים אישיים בהם זה של טוקאן והקווארטט שלה.

ובנוסף לכל זאת היא מקליטה בימים אלו אלבום סולו ראשון בשם "עפיפון". את כל השירים באלבום כתבה והלחינה בעצמה באנגלית ובערבית, פרט לשיר אחד בעברית שכתבה חברתה המשוררת מיקה בן שאול — השיר "בטחי בקולך". "חוויתי לפני כמה שנים תקופה לא קלה מבחינה אישית ומקצועית. הרגשתי שלא פשוט להיות פה בארץ אישה ערבייה אמנית שמנסה להגיד משהו, ליצור, לחיות חיים רגילים ולא נותנים לה. זו הייתה תקופה שחורה אבל בגלל שאני אדם מאמין, הקשר עם העולם השמימי החזיק אותי, וגם מלאכים שהם החברים והמשפחה שלי עזרו לי מאוד. השיר של מיקה גרם לי להבין שיש קול פנימי של כל אחד ואחת מאיתנו ומה שנשאר זה לבטוח בקול הזה ולהקשיב לו. וזה עזר לי המון, הבנתי שוואלה יש אותי".

למרות האופטימיות טוקאן לא מסתירה את הקשיים שבהם היא נתקלת כיוצרת ערבייה ישראלית. "שום דבר לא בא בקלות, אם זה בלימודים, אם בלהפיץ את השירים שלי, בלעלות לבמה ולדבר. זה שיש פה גזענות זה ברור, צריך לחשוב הרבה על כל מילה שאנחנו אומרים וכל דבר שאנחנו עושים. כשיש לנו הופעות בזמנים טעונים ורגישים, של מתח או מבצע צבאי, למשל הופעה בנצרת או ירושלים כשיש מהומות, זה לא פשוט בכלל. בגלל זה אני אומרת שזו משימה".

איך את מרגישה בימים אלה?

"אני מרגישה פחד. ראיתי בעבר אנשים שנפגעו, אנשים שמתו, חייתי את המלחמה והקולות של ההפצצות. חוויתי על בשרי מה זה לרצות להיות במקום מוגן ולא נתנו לי: במלחמת לבנון השנייה ב־2006 הייתה אזעקה ואבא שלי ואני עצרנו את האוטו ורצינו להיכנס למכולת להסתתר שם ובעל החנות לא נתן לנו, זו אחת הטראומות שלי. כאן המקום שאני הכי אוהבת בעולם וברור לי שהילדים שלי (שיהיו אינשאללה) יבואו לפה הרבה ויכירו את המקום הנפלא הזה, כי זה חלק ממני וזה השורשים שלי. אבל החיים בחו"ל נותנים לי קצת רוגע, שקט וביטחון".

כמשפטנית, מה את חושבת על הרפורמה המשפטית?

"זה נורא ואיום ולא ציפיתי שנגיע למצב כזה משפטית ופוליטית. ידוע שהכל הולך לכיוון של ממשלה יותר גזענית וימנית וקיצונית, אבל לא תיארתי לעצמי שנגיע למקום הזה. כששמעתי שהצעת החוק שהקואליציה תשלוט בבחירת השופטים ובג"ץ לא יתערב בחוקי יסוד אושרה הייתי בשוק כי כל הזמן הייתה לי תקווה שזה לא יעבור".