התנתקות מסוכנת: לרשות הפלסטינית אין אלטרנטיבה כלכלית לשוק הישראלי

הקריאות הנשמעות מצד שרים בממשלת ישראל להפסיק לחלוטין את העסקת העובדים הפלסטינים בשוק הישראלי וכן להפסיק העברת כספי המסים לרשות הפלסטינית (רש"פ) הן בעלות השלכות כלכליות וביטחוניות מרחיקות לכת. דברים אלה נכונים בייחוד אם "ההתנתקות" הכלכלית הישראלית מהפלסטינים תיעשה בבת אחת וזאת עקב התלות של הכלכלה הפלסטינית במשק הישראלי (בשנת 2022, למשל, 72% מהסחר הפלסטיני היו עם השוק הישראלי).

אם הצעדים הללו יתבצעו בצורה מתוכננת ומדורגת תוך חיפוש חלופות, באופן אירוני יימצאו לה תומכים בצמרת הפלסטינית שראשיה קוראים כבר שנים להפחתת הקשר הכלכלי עם ישראל, וזאת מסיבות פוליטיות. בכל מקרה, גם ללא "שבירת כלים" האינטרס הישראלי הוא שההתנהלות הכלכלית של הרש"פ עד 7 באוקטובר לא תימשך.

אחד התחומים המשמעותיים ביותר בקשר הכלכלי בין ישראל לפלסטינים הוא תחום התעסוקה. המחסור בהיצע מקומות עבודה בשוק המקומי מאלץ את הפלסטינים לחפש עבודה בישראל (כולל גם את ההתנחלויות ביהודה ושומרון). בשנת 2022 אחד מכל חמישה פלסטינים מהגדה המערבית עבד בישראל. בשוק הישראלי השכר החודשי הממוצע יכול להגיע ל־6,000-5,000 שקל ואף יותר, קרי פי ארבעה לפחות מהשכר הממוצע בשטחי הרש"פ.

לפי הערכות, בטרם המשבר הנוכחי הועסקו לפחות 150 אלף פועלים פלסטינים בשוק הישראלי - חלקם ללא אישור (שב"חים). קשה לאמוד במדויק את שווי ההכנסות של העובדים הפלסטינים בישראל אך לפי הערכות, בשנת 2019 הנתון נע סביב 2.5 מיליארד דולר, קרוב ל־20% מהתמ"ג של הגדה המערבית באותה השנה. בשנים מוקדמות יותר דווח על נתח גדול אף יותר.

ב־2019, ביחד עם התעסוקה בישראל, האבטלה בגדה המערבית הגיעה ל־15% וללא התעסוקה בישראל נתון זה היה גבוה משמעותית. כ־65% מהעובדים בשטחי הרש"פ מועסקים במגזר הפרטי אך כ־30% מהם משתכרים פחות משכר מינימום. לעצירת התעסוקה בישראל יכולה להיות בטווח הקצר והבינוני השפעה שלילית על המצב הביטחוני בגדה. מחקרי עבר הראו ש־99% מהמועסקים בישראל הם גברים צעירים, בדרך כלל עם הכשרה בסיסית ופחות מ־12 שנות לימוד. סגירת השערים לשוק הישראלי בפני אוכלוסייה עם מאפיינים אלה עלולה ליצור תסיסה פנימית שממנה תושפע גם ישראל.

לפי הסכם פריז מ־1994, שמסדיר את היחסים הכלכליים בין ישראל לרש"פ בעקבות הסכמי אוסלו, ישראל מחויבת להעביר לרש"פ כספים שהיא גובה עבורה כמכסים ומסים על סחורות שמגיעות אליה דרך נמלי ישראל וכן על סחר החוץ הפלסטיני. בשנים האחרונות, נוכח הירידה בסיוע של המדינות התורמות, הפכו הכספים מישראל לנדבך המרכזי בתקציבה של הרש"פ.

הסיוע הבינלאומי לתקציבה של הרשות נמצא בירידה. ב־2008, למשל, הסיוע מחו"ל היווה 27% מהתמ"ג (כ־2 מיליארד דולר) אך בשנת 2021 הנתון ירד אל מתחת ל־2% (פחות מ־190 מיליון דולר במהלך השנה כולה). ב־2022 הסיוע התקציבי מחו"ל עלה במקצת ל־250 מיליון דולר (פחות מ־3% מהתמ"ג), אולם הוא עדיין ברמה נמוכה. ירידה תלולה זו נבעה מעצירת ברז הסיוע מצד מי שהרבו לסייע בעבר לרש"פ, קרי האיחוד האירופי, הבנק העולמי, סעודיה וארה"ב.

לאור כך, ההעברות מישראל הפכו המשענת העיקרית של התקציב הפלסטיני. לפי הערכות, מתוך תקציב פלסטיני שנתי בשווי של כ־5 מיליארד דולר, ההעברות מישראל אחראיות ל־70%-60% ממנו. הפסקת זרם הכספים מישראל באופן מוחלט תביא את הרש"פ לשוקת שבורה, אם לא יימצאו תחליפים - שכרגע אינם נראים באופק.

עם זאת, חשוב לציין כי הסתמכות הפלסטינים על ההעברות מישראל היא חלק מבעיה רחבה יותר של תפקוד נמוך של הרש"פ בתחום הכלכלי. הרש"פ זקוקה לכ־150 מיליון דולר בחודש כדי לשלם שכר לעובדיה. מנגנון הגבייה שלה, אף שהתקדם בשנים האחרונות, עדיין טעון שיפור. הגבייה החודשית של הרשות מגיעה לכ־60 מיליון דולר בחודש כשרק 30% מחייבי המס בגדה משלמים, כך לפי הערכות הבנק העולמי. במקרה של עצירת תעסוקת הפלסטינים בישראל סיכוייה של הרשות להגביר את קצב גביית המסים יפחת משמעותית.

הרשות אינה גובה מסים ברצועת עזה (את זה עשה חמאס עד ל־7 באוקטובר) או במזרח ירושלים, אך עם זאת כשליש ויותר מתקציבה מוקדש לשני האזורים. מדובר בעיקר בהוצאות שכר, הטבות שונות ותשלומים עבור חשמל המסופק מישראל. הרש"פ טוענת כי בשנה שעברה הוצאותיה המתוכננות על רצועת עזה הגיעו ל־1.7 מיליארד דולר.