זיכוי זדורוב: כמה פריך ושביר הספק שגוזר את מידת חופש האדם

בשאלה האם רומן זדורוב רצח או לא רצח את תאיר ראדה, תשובתי היא מהפכנית, חריגה, על גבול ההזייה: אינני יודע. בדרמות משפטיות מהסוג הזה הציבור נחלק לשתי קהילות. מצד אחד, אלה שבטוחים שזדורוב הוא הרוצח ולעומתם אלה שמשוכנעים שטפלו עליו עלילת שווא. מדובר בשתי קהילות של "מאמינים", לא של "יודעים". אני משאיר את האמונה מחוץ לאירוע, ונשאר עם חוסר הידיעה. מה שאני כן יודע זה שפסק הדין המזכה של השופטים אשר קולה ודני צרפתי משכנע אותי יותר מפסק המרשיע שופטת המיעוט תמר נסים שי. ועדיין הפרשה הזו מותירה לנו כמה תהיות עקרוניות, מערכתיות ששוות דיון וחידוד. אתמקד בשלב זה בשלוש בלבד.

1. הראשונה נוגעת לניסיונה של התביעה לגשר על פני הפער הבא: בין דמותו של זדורוב כ"דובון" כנוע ומרצה, לבין "דמותה" של העבירה - האלימות המתפרצת, שיסוף הגרון האכזרי. כדי לגשר על הפער בנתה התביעה לזדורוב פרופיל שישרת את התזה בכתב האישום: מומחה לסכינים, חובב סנאף, "בעל ידע בהלכות שיסוף גרון" כדברי שופטת המיעוט, כלומר, לא פחות מרוצח מקצועי מיומן מהזן שמיובא לכאן בידי ארגוני הפשע מהמדינות שמהן הגיע אלינו גם זדורוב. בתמצית שהקריא באולם, ביקש השופט קולה לנתץ את הפרופיל הזה. הוא עשה זאת לא רק כדי לבצר את החלטתו מפני ערכאת הערעור (שלא נוטה להתערב בממצאים עובדתיים), אלא כדי לעשות צדק בסיסי עם אדם שדמותו הושחרה רק כדי להתאימה לביצוע הפשע.

לאחר שהוא מנתח את ה'פייק' בבריאת קווי המתאר האישיותיים, כותב השופט: "לא נותר אלא לקבוע, שצירוף מקרים נדיר (וגם קצת רשלנות משטרתית) גרם לקביעות ביחס לאופיו הפלילי והמוסרי של הנאשם, דבר שכאמור לא נמצאו לו כל תימוכין, בוודאי שלא ברמה הדרושה במשפט פלילי". השופט מקדיש תיאור מלבב לאישיותו של זדורוב. "צפיתי שעות רבות, פעם אחר פעם, בהתנהלותו של הנאשם במעצרו ובחקירותיו ולא נתקלתי בפעם אחת, בה הנאשם התפרץ כלפי מישהו...לשיא מגיעים הדברים במהלך השיחזור, הנאשם מבקש פעם אחר פעם את סליחת השוטרת על כי הוא מדגים עליה". כלומר, מבט אובייקטיבי על האדם לא מגלה אישיות פסיכופטית או רצחנית. הוא מגלה ניסיון פסול של התביעה לבנות ולהבנות אישיות כזו כדי להתאימה לאופי העבירה. "כלום באמת ניתן לשכנע שמדובר בנאשם חסר כל עכבות? בנאשם היושב על סוללה נטענת? דומני שאין לדברים אלו כל שחר", כותב השופט וגולש להערה החינוכית הבאה: "כידוע תפקידו של הגוף החוקר, אינו רק להרשיע נאשמים, אלא לסייע בחתירה לחקר האמת".

2. ההערה השנייה נוגעת לסנטימנט הציבורי הנרחב שמעורר סיפור כזה. לא ניכנס לניתוח "היש הראייתי" אל מול "החללים הראייתיים", אבל נחזור לדוגמאות עבר כמו עמוס ברנס (רצח רחל הלר) וסולימן אל-עביד (רצח חנית קיקוס). בשלושת המקרים מדובר במעשי רצח אכזריים שיוצרים לחץ עצום על המשטרה. נערות ונשים נרצחות ודעת הקהל המבוהלת דורשת לתפוס את הרוצח ולתלותו במרכז העיר. ואז ייתכן שקורה התהליך הבא. מ"סביבת" האירוע נשלף חשוד, בדרך כלל אדם משולי החברה, מבולבל, שלא שולט בשפה, ערבי או מהגר, שמנסה לרצות את חוקרים והמדובבים. החוקרים שמקבלים ממנו את "מלכת הראיות" (ההודאה) משתכנעים שזה הרוצח שמסתבך בהדרגה בקוראלס הזה של הודאות, שקרים, סתירות וכמובן הקלף המנצח של "פרטים מוכמנים" שלכאורה סוגר עליו את הגולל. ומכאן מהירה הדרך לכתב אישום ולהרשעה. אפשרויות של סחיטת הודאה במרמה או התחבולה הידועה של השתלת הפרטים המוכמנים בידי החוקרים נזנחות בשולי הדרך ויישארו במאמרים אקדמיים בכתב העת "הסניגור" ובספרים של ד"ר בועז סנג'רו.

חבל ההצלה היחיד במקרים כאלה הוא ההתגייסות הציבורית. של דעת הקהל ושל מומחי משפט שמוכנים ללכת עד הסוף עם הסיפור הזה. למחוזי, לעליון, לערעורים, למשפטים חוזרים. בפרשות ברנס ואל-עביד הצליחה "המחאה" לגייס דמויות כשופט העליון חיים כהן (ברנס) או פרופ' דניאל פרידמן (אל עביד). זדורוב לעומת זאת זכה לרוח גבית של סדרת טלוויזיה שליבתה שיח ציבורי ער, להתעקשות נדירה של אם הקורבן, אילנה ראדה, שהתעקשה על חפותו של "רוצח" בתה, וכמובן לסניגוריה בוטה ו"חסרת מעצורים" של עו"ד ירום הלוי שצלצל בכל פעמוני ההתרעה האפשריים.

הבשורה החיובית היא שגם למורשעים בשולי השוליים של החברה יש עדיין תקווה. קשה להעלות על הדעת שמורשעים כמו נוחי דנקנר או אברהם הירשזון יזכו לחיבוק כזה, לסימפטיה כזו, להגנה כזו. יש משהו רומנטי על גבול ההרואי בהתגייסות כזו לטובת אנשים מוחלשים מהסוג של זדורוב. אנשים שמושלכים לצדי החברה, אבל משם לא פשוט להשליכם גם לכלא.

3. ההערה השלישית נוגעת לספק הסביר לשופטים הסניגוריאליים. מירוץ השליחים לזיכוי של זדורוב החל בשופט המיעוט בעליון יורם דנציגר, שזיכה אותו מן הספק מול דעת הרוב של השופטים יצחק עמית וצבי זילברטל. את הלפיד מדנציגר נטל השופט חנן מלצר שקבע כי הספקות שעוררו עקבות הנעליים הזרות בתא השירותים ונזילת הדם על גבי עקבת הנעל על מכסה האסלה "שווים" משפט חוזר ובדיקה מחודשת של ההרשעה. דנציגר ומלצר הגיעו לעליון מהשוק הפרטי ובפרשה הנוכחית הצדיקו את חשיבות המינוי של עורכי דין פרטיים. חשוב להדגיש, לא מדובר בשני "פליליסטים" מובהקים. אבל מדובר בשניים שאישיותם המשפטית לא נבנתה במסדרונות הפרקליטות ובשורות התביעה הכללית. שניים שלא ממהרים לאמץ אוטומטית תזות תביעתיות. שניים שנותנים למושג "ספק סביר" את מלוא כבודו ומשקלו. לא פוטרים אותו כמס שפתיים, ולא דורסים אותו כסיסמא ריקה בדרך להרשעה.

מדנציגר ומלצר עבר מקל מרוץ השליחים הזה לשופטים קולה וצרפתי שאימצו אותו אל מול שופטת המיעוט נסים שי. בהכרעות הדין המנוגדות ניתן לזהות ולחשוף השקפות עולם שנוגעות ל"ספק הסביר". כמה פריך וכמה שברירי שיקול הדעת שבכוחו לשחרר אדם לחופשי או לשלוח אותו לכל חייו לבית הכלא. האבחנות האלה מקוממות ואף מחרידות, אבל אין דרך אמיתית להתיר את המועקה הזו. כל עוד מקצוע השיפוט הוא אנושי תיתכנה טעויות, ותיתכנה הטיות שנוגעות להרכב השופטים. אילו בהרכב היה עוד שופט שמעוצב בצלמה של נסים שי, זדורוב היה חוזר לכלא. ושוב, אני חוזר לתחילת הדרך: אינני יודע אם הוא הרוצח או לא, אני רק יודע שפסק הדין ששכנע אותי יותר הוא של קולה וצרפתי.