סתימה בצנרת: הסדרה "השרברבים" מפספסת את הסיפור הגדול

מאחר ש"כל אנשי הנשיא" של אלן ג'י. פקולה הוא אולי הסרט האהוב עליי, "ויפ" היא אחת הסדרות האהובות עליי בכל הזמנים, ו"גזליט" עם ג'וליה רוברטס ושון פן היא מהסדרות הטובות של השנים האחרונות, אפשר לומר שהציפיות שלי מ"השרברבים של הבית הלבן" היו גבוהות ביותר. "כל אנשי הנשיא" ו"גזליט" עסקו כל אחת בהיבט אחר של פרשת ווטרגייט, שהביאה להדחתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון בשנות ה־70. השואוראנר של "ויפ", כלומר מי שאחראי על כל היבט שלה, כמו גם שניים מהתסריטאים שלה, אלכס גרגורי ופיטר הויק, ביימו וכתבו למיני־סדרה החדשה בת חמשת הפרקים של HBO (אצלנו ב־yes, HOT וסלקוםTV) על הפריצה למשרדים של המפלגה הדמוקרטית במלון ווטרגייט בהוראת הנשיא. בנוסף לקרדיט האדיר הזה, את התפקידים הראשיים של "השרברבים" מגלמים וודי האלרסון ("בלש אמיתי") וג'סטין ת'רו ("הנותרים") — בקיצור, הרבה מאוד יתרונות אפריוריים.

ואכן, הסדרה מסופרת מנקודת מבט חדשה. למרות המידע הרב שיש על השערורייה ההיא, מפתיע לגלות שהיו לא אחד כי אם ארבעה ניסיונות פריצה למשרדים בווטרגייט. הסדרה מתמקדת במי שאחראים להם וכונו "השרברבים". היא מתמקדת בשני אנטי־גיבורים — האווארד האנט (הארלסון) הוא איש CIA לשעבר וגורדון לידי (ת'רו), איש FBI לשעבר, שבנוסף לשפם מוגזם יש לו גם חיבה עזה להיטלר. השניים נבחרו למשימה בעיקר כי פישלו בתפקידם הקודם, וכעת הם כשירים לעשות את העבודה המלוכלכת בעבור הרפובליקנים.

האווארד וגורדון מקבלים את המשימה להשיג מידע, בהאזנות והקלטות, באופן לא חוקי על המתחרים — בכל דרך שנראית להם. את היד החופשית שקיבלו הם מנצלים באופן קומי, אולי נכון יותר גרוטסקי. בעזרת כובעים, פאות ומשקפיים גדולים (ולא בגלל הסטייל התקופתי, שהוא אלמנט חזק בלי קשר) ומבצעים מגוחכים.

קשה שלא להיזכר בהקשר זה במשפט שאומר "גרון עמוק" לרוברט רדפורד שמגלם את בוב וודוורד, אחד מעיתונאי "וושינגטון פוסט" שחשפו את הפרשה, ב"כל אנשי הנשיא": "שכח מכל המיתוסים שהתקשורת יצרה על הבית הלבן. האמת היא שאלה לא חבר'ה מבריקים במיוחד".

זה בהחלט ניכר. יש רגעים קומיים להדהים בהתנהלות שהובילה לאחת השערוריות הגדולות בהיסטוריה המודרנית. הסדרה גם עמוסה בשחקנים מעולים שמגיחים לקצת כמו ג'ודי גריר או קתלין טרנר. אבל הציפיות הרבות מכבידות על המיני־הסדרה ולוקח זמן עד שהיא מתחילה לצבור תאוצה וגם אז היא עסוקה מאוד בהגחכה ופחות בסיפור עצמו.

ויש עוד עניין — הסדרות העוסקות בפוליטיקה של העבר הלא רחוק נועדו לא רק להזכיר לנו כמה עישנו, שתו ומה לבשו בסבנטיז. היא אמורה גם להדהד משהו שקורה עכשיו, לתת פרספקטיבה. אבל כשנשיא ארה"ב לשעבר עומד למשפט בגלל ששילם דמי שתיקה לכוכבת פורנו מכספי הקמפיין שלו, או השערוריות המתרחשות ברשת שפמפמה את אותו נשיא, פוקס ניוז — קשה להתחרות בכך וזה לא מעניין ומושך.