האינפלציה העולמית מתקשה לרדת; גם ירידת הריבית תצטרך להמתין

אינפלציה היא יצור משונה. מתפרצת לה מהר, בלי כל התרעה. יורדת לאט ובדרך נותנת פייט.

תשאלו כל בנק מרכזי. יש לו אג'נדה כשהאינפלציה נוסקת – קוראים לה העלאת ריבית. לא מחכים לחודש הבא ולא מסתפקים במנות של רבע אחוז. אין ברירה. כמו שאומרים - זמנים נואשים מחייבים צעדים נואשים.

אחרי שהיא נבלמת ומתחילה לרדת – האינפלציה עדיין מסוכנת ומאיימת. לא היית רוצה לסגור דלת ולגלות שחזרה מהחלון. לכן, כשמורידים את ההגה מדוושת הבלמים ומורידים ריבית, כבר אין "אג'נדה". מרפים לאט לאט, עוקבים אחר הנתונים מהשטח וערוכים כל רגע ללחוץ שוב, אם נדמה שהיא בדרך לקאמבק.

רבים תוהים מדוע כיום, כשהאינפלציה בכל המדינות המפותחות כבר לא עולה – הריביות עדיין לא יורדות. נתונים של הלשכה לסטטיסטיקה של ארצות ה-OECD מראים היטב את הסיבה: היא גם לא יורדת...

במהלך 12 החודשים עד פברואר עמדה האינפלציה הממוצעת על 5.7%. זה נתון בעייתי לפחות ממספר סיבות.

ראשית, זה פי שלושה כמעט מרמת היעד המקובלת של 2%. כל בנק מרכזי שמכבד את עצמו מתחייב להשיג את יעד יציבות המחירים ובמקרים רבים יעדיף להחזיק ריבית "גבוהה מדי", במונחי ריסון הפעילות הכלכלית, מאשר "נמוכה מדי" במונחי אינפלציה חוזרת.

שנית, זו בערך רמתה הממוצעת של האינפלציה מאז חודש מאי אשתקד. אין עוד ירידת מדרגה. האינפלציה נעה סביב 6% בחודשים הללו. כפי שנהוג לומר, אפשר "להרוג" אינפלציה, אך דווקא המייל האחרון בדרך לחוף של 2% הוא הקשה ביותר. המייל הזה יכול לקחת הרבה זמן.

שלישית, הגורמים שהיו אחראיים במידה רבה להאטת האינפלציה מהרמות הגבוהות של 9% ויותר לפני שנה היו בעצם מחירי המזון והאנרגיה. שימו לב: אינפלציית מחירי האנרגיה שלילית כבר 10 חודשים. אינפלציית מחירי המזון חיובית אך יורדת בהדרגה ובחודש האחרון, לראשונה מאז נובמבר 2021, אף הייתה נמוכה מהאינפלציה הכללית! ומה הבעיה עם זה? שמחירי המזון והאנרגיה רגישים פחות לריבית המקומית ולא משקפים את לחצי הביקוש בתוך המשק – לחצים שעל מנת לשכך אותם עלו הריביות.

כך יוצא שהאינפלציה הבסיסית גבוהה יותר מהאינפלציה הכללית. אגב, בהיבט זה ישראל היא דווקא בין המדינות היוצאות דופן לטובה. אצלנו, האינפלציה הבסיסית עומדת על 1.5% והיא נמוכה יותר מהאינפלציה הכללית, שעומדת על 2.5%.

רביעית, הממוצע לא מראה את כל התמונה. אם מסתכלים על קבוצת 20 המדינות העשירות בעולם (G-20) מגלים שהאינפלציה עלתה מ-6.4% בינואר ל-6.9% בפברואר. למעשה, זו האינפלציה הגבוהה ביותר זה קרוב לשנה. נכון שארגנטינה נכללת בקבוצה זו ומעוותת את התמונה (האינפלציה שם קרובה ל-300%) אך לא ניתן להתעלם מהאפשרות לשינוי כיוון.

וחמישית, אף אחד לא מתנדב להיות זה שמוריד ראשון. לדוגמה, גוש היורו סובל מחולשה כלכלית (במיוחד גרמניה) ואולי נכון היה לו כבר להרהר בהורדת ריבית, כי האינפלציה שם ירדה כמעט ל-3% ולא רחוקה יותר מדי מהיעד. אך בארצות הברית היא קרובה ל-4% והפד רומז כי לא אצה לו הדרך. אם הריבית באירופה תרד חד צדדית, הדבר עלול להחליש את האירו ולעורר שוב את שד האינפלציה מרבצו.

ראינו, אם כן, כי האינפלציה עדיין "דביקה", ירידתה נבלמה בחודשים האחרונים והאינפלציה הבסיסית עדיין לא קרובה מספיק לרמת היעד. על רקע זה ולנוכח ניסיון העבר הקרוב, יש חשיבות רבה לאמירה הפופולרית של הבנקים המרכזיים: נמתין עד שנשתכנע שהריבית התייצבה ברמות היעד. יש חשיבות גם לרמה וגם להתבססות שם. וזה ייקח זמן.

רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי בבנק מזרחי טפחות