נוסקו. "קריקטורה נותנת רוח גבית למוחים ומעלה בהם חיוך בתוך הכאוס"
| צילום: יובל חן
"קשה להיות קריקטוריסט כשהמציאות הגיעה לאבסורד"
פסטיבל אנימיקס לקריקטורה וקומיקס יקדיש אירוע מיוחד לתפקיד היוצרים ש"עובדים במשמרות" במחאה נגד ההפיכה המשטרית, בהשתתפות יוצרים כמו “שושקה” ומישל קישקה. הקריקטוריסט ניסים "נוסקו" חזקיהו, המנהל האמנותי של הפסטיבל: "היצירה שלנו היא שם נרדף לחופש ביטוי. כשאין דמוקרטיה - אין קריקטורה"
"הקריקטוריסטים מגויסים עכשיו למילואים בשירות המחאה. אצלנו אין סרבנות!", אומר המאייר והקריקטוריסט ניסים "נוסקו" חזקיהו. "אנחנו ממש 'עובדים במשמרות' כי אי אפשר שלא להגיב לאירועים. הכל דחוס ועל טורים גבוהים. אנחנו חיים היום בעולם של מסרים קצרים - מילה, שורה, תמונה - וקריקטורה היא מדיום של אימג' אחד חזק עם תפקיד משמעותי. לכן אנחנו רותמים את הצד הקריאטיבי שלנו לעיצוב דעת הקהל.
"הבעיה היא שלא פשוט בימים כאלה לעשות קריקטורה, שמטבעה אמורה להקצין ולהגחיך, כי המציאות הגיעה לסף הגזמה ואבסורד שאנחנו כבר לא יודעים איך להקצין", הוא אומר. "כשיצור כמו איציק זרקא (פעיל הליכוד שירק על מפגינים וצעק 'אשכנזים, טפו עליכם, הלוואי שעוד 6 מיליון יישרפו') הוא גיבור עליון, מה אפשר עוד להגחיך? אנחנו צריכים להמציא את עצמנו כל הזמן מחדש ולתרגם את המציאות האבסורדית למשהו שנון ומצחיק, אבל גם זועק שיש לו אמירה עמוקה ומתוחכמת".
עד כמה משפיעה המחאה החזותית? מה תפקידה? והאם יש גבולות להפגנה מאוירת? על שאלות אלה ועוד ידונו נוסקו וקולגות, בהם זאב "שושקה" אנגלמאיר, דנה ברלב, מישל קישקה ואיל נווה ממובילי תנועת המחאה "אחים לנשק", בפסטיבל אנימיקס לקריקטורה וקומיקס (12-8 באוגוסט בסינמטק תל אביב). זה יקרה באירוע "צייר לי מחאה! קריקטורה פינת דיקטטורה - קווים לדמותה של מחאת ההמונים ששטפה את ישראל ב־2023", שיעלה לצד התערוכה "דגל המחאה", שתציג עבודות של משתתפי האירוע לצד גיא מורד, אילנה זפרן, שלמה כהן, אורי פינק, עמוס אלנבוגן וניר מולד, מירב כהן, בוריס דיקרמן ואיתמר דאובה.
אתה חושב שהמחאה החזותית יכולה לשנות מציאות?
"לסטיקרים וקריקטורות יש כוח בעולם המאוד הוויזואלי שלנו. אני מספיק צנוע וריאליסט לדעת שזה לא מה שיגרום לאנשים להגיד: 'בואו נעצור הכל ונצא לרחובות', אבל זה בהחלט נותן רוח גבית חשובה, מעלה חיוך ומכניס מוטיבציה ועידוד. אוי ואבוי אם נהיה רק במצב רוח על הפנים ולא נחייך בתוך הכאוס".
לאחרונה מעלה ניסקו לעמוד הפייסבוק שלו סדרה יומית שנקראת "חבורת טרלול". "זה על משקל חבורת לול עם קריצה לחבורת הזבל משנות השמונים. כמעט כל יום אני מצייר קלף אקטואלי: זרקא פה קקה (איציק זרקא), שמחה נמשיכה (רוטמן), דודי מקרה אבודי (אמסלם) או מאי אשמדאי (גולן). לצד הסדרה, אפרופו מזג האוויר הקיצוני, לקחתי את התמונה של השעון הנוזל של דאלי ובמקום שעון ציירתי את מגילת העצמאות נוזלת כשהשמש קופחת עליה בדמות ביבי. ציירתי גם את בן גביר על המכת”זית ובמקום מים יוצא צבע שחור שהופך את הדגל מכחול לבן לשחור לבן".
יש קווים אדומים למחאה מאוירת?
"מכיוון שהכל מוקצן יותר אין לי תשובה חד־משמעית. אני משתדל לא להגיע למחוזות הוולגריה. כן להיות נשכן ובועט, אבל לא וולגרי ברמה שתיצור אנטגוניזם ותפספס את המסר. אני מרגיש שאני יותר אסרטיבי מפעם כי המצב יצא מאיפוס ונרמול. יש דברים שמרתיחים אותי ומאלצים אותי לצייר ועבורי זו תרפיה ומנוחה. אני מוציא את העצבים והתסכול באופן קריאטיבי. במקום לדפוק את הראש בקיר, לפחות שייצא משהו על הנייר".
יש דמויות שאתה אוהב או לא אוהב במיוחד לצייר?
"אני לא אוהב לצייר את ביבי כי נמאס לי, וגם אין משהו מאוד אופייני בפנים שלו שקל לעשות, כמו האף של גולדה מאיר או המשמנים של אריק שרון. ביבי כבר יצא מכל החורים. טלי גוטליב כל כך הזויה, שנחמד לצייר אותה".
נוסקו (62) נולד בתל אביב וכיום מתגורר בלפיד. את הקומיקס גילה בגיל 13 כשמצא אצל חבר ספר קריקטורות של זאב והתלהב. לצייר אהב תמיד אבל התגלית של ציור עם הומור ומסר כבשה אותו, והוא כתב מכתב לזאב וביקש להיפגש. בהמלצתו החל לצייר קריקטורות ב"מעריב לנוער" ובהמשך ב"במחנה", "אותיות" ומגזין "אוטו", שריכז בתערוכה "רץ לספר לחבר'ה". לפני 23 שנה יזם וייסד את פסטיבל אנימיקס, שאותו הוא מנהל אמנותית עד היום.
כמה העולם שלכם השתנה עם הקידמה הטכנולוגית?
"השתנה מאוד. כולנו נדפקנו מהמעבר לדיגיטל. בתקופת הפרינט הקריקטורה קיבלה מקום של כבוד בעיתון היומי, כיום הכל חי בדיגיטל, ברשתות החברתיות ובטיקטוק. זה מבאס, אבל זה חלק מהמודרנה. עם הבינה המלאכותית עוד מעט אולי לא צריך יהיה קריקטוריסט, אלא רובוט עם כמה אימג'ים שיצייר באופן מלאכותי. אני מאוד חושש מזה. זה מאוד מסוכן לא רק לקריקטוריסטים - האנושות תוקעת לעצמה גול עצמי בתחום היצירה וזה חסר אחריות. את הבינה המלאכותית צריך לרפואה והצלת חיי אדם, לא לתרבות, אמנות וגרפיקה. מטומטם להפוך הכל לבוטים".
הבייבי הנוכחי שלו הוא מגזין "פרה דוקס" (Paradoxim.com), במה עצמאית ליצירה הומוריסטית, סאטירית וגרפית שמתייחסת למתרחש בישראל בתחום הפוליטי, החברתי ובכלל, בהשראת מגזינים כמו "מאד" האמריקאי, "פאנץ׳" הבריטי ו"שרלי הבדו" הצרפתי.
"כשהייתי צעיר היו עמודים סאטיריים בעיתונות ובהמשך ‘Zoo ארץ Zoo’ והדבר הזה חלף מן העולם. היום פוחדים להראות סאטירה בעיתונות כי מיד יכסחו אותה. הסאטירה היחידה היא בטלוויזיה ב’ארץ נהדרת’ ו’זהו זה’. מתוך זה עלתה בי מחשבה להוציא מגזין סאטירי הומוריסטי ישראלי מושקע עם 60 עמודים ו־12 מאיירים מובילים שאין מצב שבעיתונות היו מפרסמים. הוצאתי 25 גיליונות ועכשיו פותחים קמפיין מימון המונים כדי שנוכל לממן את העונה הקרובה. זה התחיל במחאת בלפור ועם המחאה הנוכחית זה תפס תאוצה".
מה לדעתך המקום של הקריקטוריסטים במחאה?
"לתת דיוק יצירתי למסרים. יש את 'בושה בושה' ו'דמוקרטיה' ויש מסרים יותר מתוחכמים עם עומק ורבדים של מחשבה ותגובה למצבים שאי אפשר להכניס רק לשתי מילים וסימן קריאה, אלא לצייר בסיטואציה מסוימת שרק קריקטוריסט יודע לעשות. להראות מראה נוכח המצב, גם אם היא עקומה ומוגזמת. לייצר אותה ולהציג בפני הציבור.
"אנחנו מילואימניקים נאמנים במחאה כי קריקטורה היא כמעט שם נרדף לדמוקרטיה ולחופש ביטוי - זו ביקורת על המצב, על מדיניות ועל עוולות. ברגע שאין דמוקרטיה - אין קריקטורה".