נתניהו, בן גביר והחרדים = כלכלת שיתוק

למרות שגם הפעם, ויש להצטער על כך, הכלכלה אינה עומדת במרכז מערכת הבחירות, לא מעט מאזרחי ישראל שואלים הבוקר איזו מדיניות מאקרו־כלכלית תיושם בשנה הקרובה. האיום המרחף על הכלכלה מגיע דווקא ממי שהכי מזוהה בפוליטיקה הישראלית עם התחום, "מר כלכלה" בנימין נתניהו, אשר רואה את עצמו חוזר ומנווט את המשק הישראלי. השאלה לאן? מה שמצטייר על בסיס ניסיון העבר וההצהרות בהווה שלו - זו תמונה של "דיסטופיה". פירושה של המילה הלטינית: ההיפך מ"אוטופיה", כלומר, "מקום רע", או "המצב הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת".

1. את תוצאות ההזנחה המתמשכת של ראש הממשלה לשעבר אנו רואים היטב גם היום. ראשית, בנדל"ן. 12 שנים היו לנתניהו לטפל במשבר הזה, ולמרות שהוא לא האשם היחיד במצב העגום, אין עוררין על כך כי מי ששלט הכי הרבה זמן מאז קום המדינה - עם חפיפה מדויקת למשבר הדיור - היה צריך להשאיר את שוק המגורים בנקודה אחרת. כיום ישראל היא שיאנית עולמית במחירי הדיור ובדמי השכירות.

שנית, יוקר המחיה: לפי נתוני ה־OECD, ב־2009 שווי סל הצריכה הממוצע במערב היה שווה ערך לסל הצריכה הישראלי. הגרף שהציג נגיד בנק ישראל השנה מראה כי בסוף הקדנציה של נתניהו, הישראלי שילם עבור אותו סל 37% בממוצע יותר משאר המערביים, וסל הצריכה הישראלי הפך לרביעי הכי היקר בעולם המפותח, אחרי הסלים של איסלנד, שוויץ ונורווגיה, שלוש מדינות הרבה יותר עשירות מישראל - 35% ועד 81% תמ"ג לנפש גבוה מזה של ישראל.

וזה לא הכל: הפריון נותר נמוך בממוצע מהנתונים של ה־OECD, למרות ההייטק. ההידרדרות של ישראל היא החמורה ביותר במערב אחרי יוון בין השנים 2019-2000; היעדר תשתיות פיזיות לרבות תחבורה ציבורית - סך מלאי תשתיות הליבה המעודכן עומד בישראל על כ־50% מהתמ"ג לעומת 71% תמ"ג ב־OECD; תחרותיות נמוכה בשווקים כמו קמעונאות; ורשימה של אתגרים ארוכי טווח שמצריכים רפורמות כואבות שנתניהו הזניח עוד ארוכה.

זו הסיבה שבמהלך 12 השנים האחרונות התגבש הרושם בציבור כי במשק הישראלי אין באמת אפשרות לבצע שינויים. דווקא ממשלת השינוי הנוכחית שהיתה חלשה פוליטית והטרוגנית אידיאולוגית היא זו שהוכיחה כי רפורמות כמו זו שבחקלאות, ביבוא, ברגולציה, בגיל פרישה לנשים, בשוק ההון (אג"ח מיועדות), במערכת הבריאות - הן לגמרי אפשריות.

2. מה כן היה? מדיניות מאקרו־כלכלית די מסוכנת שהלכה והתחדדה עם הזמן: הורדת מסים והגדלת ההוצאה הממשלתית מה שהבטיח גירעונות גדולים שכללו שני משברים פיסיקליים רצינים. כדאי להסתכל על שני פרמטרים שמספרים את הסיפור כולו. הראשון הוא הגירעון מנוכה מחזור המוגדר כגירעון מבני - שמנכה את ההוצאות החד־פעמיות ואת ההכנסות החד־פעמיות ובעיקרון מנסה לנכות את השפעת מחזור העסקים ששורר באותם ימים (גאות או שפל). הפרמטר הזה שהוא המועדף על ידי כלכלנים כדי למדוד אחריות פיסקאלית - זינק בעידן נתניהו לשיא של כל הזמנים: -9.4% תמ"ג. הממשלה הנוכחית איפסה אותו עד -0.9% תמ"ג תוך שנה וחצי, לעומת ממוצע של -3.8% תמ"ג ממוצע ב־OECD.

הגרף השני החשוב הוא זה של הנומרטור - אותו מכשיר תקציבי שמצביע פעמיים בשנה על כמה "חורגת" הממשלה הן ממגבלת ההוצאה (המקסימום שמותר לה לבזבז) והן מיעד הגירעון (ה"מינוס" הלאומי המקסימלי) - וכפועל יוצא מכך מה גודל ההתאמה (קיצוץ הוצאות או עלאות מסים) שעליה לבצע כדי לעמוד בכללים. נתניהו, ושרי האוצר שלו משה כחלון וישראל כץ הורידו מסים והאיצו הוצאה ללא אחריות ולכן היקף "ההתאמה" זינק בקצב מדאיג.

התחייבויות הממשלה מזנקות בתקופת נתניהו

איך נתניהו יצא מזה? פעם הוא העלה את "יעד" הגירעון (מזיזים את המטרה לכוון החץ), פעם ניצל "הכנסות חד־פעמיות" ולבסוף "ערבב" את הגירעון העצום שיצר עם הגירעון הטבעי שנוצר בגלל הקורונה. כלומר, המדיניות היתה הרחבה פיסקאלית שהצטרפה להרחבה המוניטארית של בנק ישראל: להגדיל הוצאה ולהפחית מסים וליהנות מריבית נומינאלית אפסית ומריבית ריאלית שלילית (כסף חינם). הבעיה הגדולה שנותרה כאן היא כי המציאות העולמית השתנתה ללא היכר מאז שנתניהו עזב את השלטון: האינפלציה חזרה - ובענק. כאשר נתניהו עזב את בלפור שיעור הכלכלות המפותחות עם אינפלציה גבוהה מ־5% היה 0% והיום מדובר על כ־90%; ערב כניסתה של הממשלה החדשה האינפלציה הממוצעת ב־OECD היתה 3.3% והיום היא 10.3%. הרחבה מוניטארית היא נחלת העבר: אנו בעיצומו של תהליך של צמצום מוניטארי, כלומר העלאת ריבית.

3. חשוב לזכור כי כאשר מדובר בנתניהו אסור לזלזל בלחץ של השותפים הפוליטיים שלו. נתניהו כמעט ולא החמיץ שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות ולהתקפל מול כל שינוי משמעותי: החל מביטול מע"מ על פירות וירקות בקדנציה הראשונה שלו (כאשר כל הדרג המקצועי תמך בזה לרבות אורי יוגב שליווה אותו אז); דרך ביטול זכות השביתה של עובדי השירותים החיוניים, שאלי גרונר, מנכ"ל משרדו דאז, הביא לו על מגש של כסף; ועד ביצוע רפורמה מקיפה בחקלאות שאבי שמחון יועצו הכלכלי הפרטי הפציר בו לא פעם לקדם (אך דווקא ממשלת בנט־לפיד־ליברמן ביצעה אותה בשנה בלבד).

תמיד היו קבוצות לחץ וגורמים פוליטיים שדרשו ממנו לעצור - וביבי תמיד עצר. לכן, המאפיין הבולט של עידן נתניהו הוא היעדר שינויים מבניים ורפורמות מבניות שהיו מאפשרים למשק הישראלי לצמוח עוד ובאמת להגיע לעשירייה הפותחת של העולם המפותח. נתניהו תמיד העדיף את השקט הפוליטי ואת היציבות בכיסא שלו על פני פיתוח ארוך טווח של המשק הכרוך בעימותים. נתניהו לא יכול להתלונן על כך שהוא "לא ידע" מהן הבעיות הבוערות של המשק, הרי כבר ב־2011 ועדת טרכטנברג מיפתה לו את כל בעיות הארוכות טווח של המשק. אך הוא החליט להתעלם ולהתחמק. זו גם הסיבה מדוע הוא שילש את תקציב הישיבות וויתר לגמרי לחרדים הן על שירות צבאי (או אזרחי או אחר) והן על לימודי ליבה - זאת למרות שהוא יודע ומשוכנע, כפי שהצהיר בעבר, שאותה אוכלוסייה חייבת ללמוד ולעבוד.

יו"ר יהדות התורה יצחק גולדקנופף. על פי החזון שלו החרדים יהיו עניים או עובדים עניים | צילום: יואב דודקביץ

4. השותפים הטבעיים של נתניהו הן המפלגות החרדיות. שר האוצר המיועד, יו"ר יהדות התורה יצחק גולדקנופף, כבר אמר: "מתמטיקה ואנגלית לא קידמו את כלכלת ישראל" ו"יותר קשה ללמוד תורה מאשר להיות לוחם בחזית".

קיומה של מדינת ישראל נשען על שלושה ממדי עוצמה: צבאית, כלכלית וטכנולוגית - כאשר כל ממד מזין אחד את השני. כפי שהסביר לפני מספר חודשים גורם בכיר בצה"ל בתדרוך ל"כלכליסט": ללא שלושת הממדים לעוצמה הזו אנו לא נהיה כאן. התורה של גולדקנופף ברורה: החרדים אינם צריכים לתרום לאף ממד של עצמה. לא צריכים ללמוד מתמטיקה באנגלית ולא צריכים להתגייס לצה"ל. זה לא ההייטק הישראלי שהביא את התוצר לנפש בישראל אל בין 25 הגבוהים בעולם כולו, אלא האברכים ולא צה"ל המרכיב שניצח את המלחמות.

האוכלוסייה החרדית מהווה כבר 11% מתושבי ישראל אך צפויה להוות חמישית ממנה בקרוב. על פי גולדקנופף החרדים לא צריכים להצטרף לצבא הגנה לישראל ולא לפיתוח הטכנולוגי שלה שמסביר את שגשוגה. חמור מכך, בחזון של גולדקנופף, אם בכל זאת חרדים ירצו לעבוד הם ישתכרו מעט. שכן הפריון של עובד לא מיומן שלא יודע מתמטיקה ואנגלית — יהיה נמוך. לא בכדי השכר הממוצע של החרדים נמוך. בחזון של גולדקנופף, החרדים יהיו עניים או עובדים עניים.

5. הנדבך המשלים של גולדקנופף הוא אריה דרעי וש"ס שמגיעים עם תוכנית כלכלית משלימה: לחלק תלושי מזון, ולממן אוכל ל־2.6 מיליון רעבים. המספר, אגב, תלוש מהמציאות לגמרי ואינו מבוסס על מחקר כלשהו. כלומר, אזרחי ישראל יחיו מצדקה ולא מעבודה. לא צריך להיות כלכלן מדופלם כדי להבין עד כמה ישימות התוכניות הכלכליות של אותן מנהיגים. בטווח הארוך, לא ברור מי יוכל לממן את כל הטוב הזה או מאיזה מסים נשלם את המשך החגיגה שהמנהיגים הפוליטיים החרדים מתכננים.

על איתמר בן גביר וחבריו כבר נאמר הכל. אך אחרי ההצהרה כי בכוונתו לבטל את משפט נתניהו ניתן לסכם את התוכנית והחזון בפשטות די קולעת: מדינת יהודית לא דמוקרטית. כלומר, בלי מערכות ומוסדות דמוקרטיים: ביטול הרשות השופטת (או הכפפה לרשות המבצעת) תוך ביטול (חלקי או כללי) של זכויות של מתנגדי המשטר שהם בעצם משהו כמו 60% מאוכלוסיית ישראל (הערבים הן רק המנה הראשונה). על השלכות של ביטול משטר דמוקרטי על ביצועים מאקרו־כלכליים נכתב בהרחבה, אך כדאי לחזור לתוצאות מחקר בו נמצא כי משטר פופוליסטי מתמשך מוריד את התמ"ג לנפש בקרוב ל־1% בשנה, לעומת שלטון של הנהגה לא פופוליסטית. כך שעל פני 15 שנה נרשמת ירידה מצטברת של כ־10 נקודות אחוז בצמיחה.

כאמור, רוב הישראלים התעלמו משיקולים כלכליים בבחירות האלו אך אסור להתעלם מהמחירים הכלכליים שנשלם בגין תוצאות הבחירות.