לא רק המדינה צריכה להרוויח מהזבל

דו"ח מבקר המדינה על הרשויות המקומיות שהתפרסם החודש מתריע בין השאר מפני הגידול בכמות הפוסלת לעומת הצמצום בשטחי ההטמנה. המלצתו של המבקר לרשויות המקומיות היא לתכנן את מערך פינוי הפסולת כדי להתגבר על המצב.

מה המצב בשטח? על פי ההערכות, כמות הפסולת הביתית שמיוצרת בישראל היא מהגבוהות בעולם, כאשר הישראלים מייצרים מעל 5 מיליון טון אשפה בשנה. במשך שנים נושא הטיפול באשפה הוזנח והמדינה טמנה את ראשה בחול, ואת האשפה באדמה. בעקבות כך נוצר ואקום בתחום ועליית מחירים משמעותית במחירי פינוי האשפה והטמנתה, אותה סופגות הרשויות המקומיות.

לצד אי הכדאיות הכלכלית בהטמנת האשפה ישנו ערך משמעותי אף יותר בטיפול בנושא והוא זה הסביבתי, שכן הטמנת האשפה שכאמור בישראל היא מרובה, מאיצה את משבר האקלים - היא מזהמת את האדמה וגורמת לפליטת גזים רעילים. בישראל 80% מהאשפה מוטמנת באדמה ורק 20% ממנה ממוחזרת, נתון הפוך לזה שבמדינות ה-OECD בהן רק 20% מהאשפה מוטמנת. גם בנושא סביבתי חשוב זה, משתרכת ישראל מאחור.

במצב הנתון, המדינה גובה מהרשויות המקומיות מס על כל טון זבל שהרשות מעבירה להטמנה, מה שעשוי להעיד על הרצון המבורך לתמרץ צמצום של הטמנת אשפה, אבל לצד זה חסרה כרגע היכולת לאפשר לרשויות פתרונות לטיפול באשפה, בהם משאבים ופישוט הרגולציה עבור יוזמות מקומיות. על כן האשפה ממשיכה להיטמן והמדינה ממשיכה להרוויח את הכסף שמצטבר בקרן הניקיון. כסף זה שאמור היה להוות תמריץ לצמצום הטמנת הזבל, אינו מנוצל לטיפול בנושא הזבל, אלא בעבור צרכים אחרים, כך שקרן הניקיון אינה משיגה את מטרתה המקורית והזבל ממשיך להיערם.

כיצד יוכלו הרשויות לפתח פתרונות וליישם אותם? מתקנים לטיפול באשפה דורשים השקעה תקציבית ותפעולית רבה, שלא ניתן בקלות לעמוד בה ללא סיוע ממשלתי נרחב. המשרד להגנת הסביבה מכיר בצורך והחל צעדים ראשונים בכיוון הנכון. כעת המדינה צריכה לבחור להשקיע בסיוע עבור רשויות מקומיות להקמת מתקנים לטיפול באשפה, על פני הטמנתה, מהלך שנוסף לערך הסביבתי הרב שבדבר, יחסוך לרשויות כסף שנזרק לפח תרתי משמע ויכול להיות מופנה לשירות לתושב בשלל תחומי החיים.

לצורך העניין, המועצה האזורית דרום השרון המונה 34 אלף תושבים, שילמה בשנה האחרונה 20 מיליון שקל על פינוי הזבל והטמנתו, כ-9% מתקציב המועצה השנתי - סכום כסף לא מבוטל ביחס לגודל האוכלוסייה, שטוב היה לו היה מופנה לצרכים אחרים לטובת התושבים. הערך הכלכלי של מהלך כזה כפול: גם חיסכון בהוצאות הטמנת האשפה וגם הכנסות ממיחזור.

יוזמה חדשה ועצמאית שיצאה לדרך מהשטח בימים אלה, מבקשת לייצר שותפות בין ישוב בודד שברשותו קרקע מתאימה, לבין רשות מקומית שמבקשת לקדם את היוזמה ואשכול רשויות שמצטרף למהלך החשוב (קיבוץ אייל, מועצה אזורית דרום השרון ואשכול רשויות השרון) - לצורך הקמת מתקן אקולוגי למיון וטיפול באשפה בטכנולוגיות מתקדמות וסביבתיות, אותו תתפעל המועצה.

מהלך זה מבקש לצמצם את כמות הטמנת האשפה האורגנית ובמקביל פועל כדי לרתום מפעלים שיקלטו את החומרים הממוחזרים, כך שהטמנת האשפה תצטמצם עוד יותר והתרומה לסביבה ולמאבק במשבר האקלים תגדל. פחות הטמנה, פחות זיהום וחסכון כספי רב יותר לכלל הרשויות השותפות למהלך.

הנכונות של הרשויות בנושא זה קיימת. כדי להצליח במהלך זה ובדומים, שטוב יהיה אם יתפשטו ברחבי הארץ, על מוסדות התכנון הארציים לחבור למשרד להגנת הסביבה, להוביל ולתכנן את הפתרונות ואת הפריסה שלהם באופן ארצי וכוללני, תוך פישוט הרגולציה ובשותפות עם הרשויות המקומיות.

באופן כזה פועלות הרשויות המקומיות במטרה להפוך את המשוואה ולהגיע למצב השאפתני של 80% מיחזור ו-20% בלבד של הטמנה, בדומה למדינות העולם שהבינו זה מכבר שכדי להציל את הכדור שלנו צריך להשקיע ולקדם פתרונות מסוג זה.

לצד החשיבות בהעלאת המודעת לצמצום הצריכה שמייצרת פסולת, אין ספק שצריך לקדם את הפתרונות הסביבתיים בשטח. כבר עכשיו המקום להטמנת האשפה הולך ואוזל במדינתנו הקטנה והצפופה והדרך היחידה לטפל בסכנה היא בשיתוף פעולה של המדינה עם השלטון המקומי והאזורי. שיתוף פעולה לצורך תקצוב מתקני מיון וטיפול באשפה ברמת אשכולות, להסרת חסמים רגולטוריים ותכנוניים של השימוש בקרקע להקמת מפעלי מיחזור ולצורך פיתוח אמצעים טכנולוגיים אפקטיביים שיאפשרו למחזר את האשפה הממוינת, הוא אינטרס לאומי.

אושרת גני גונן היא ראש המועצה האזורית דרום השרון