פורד פיאסטה היא רק ההתחלה: יצרני הרכב נפרדים מהנוסטלגיה

לפני שבועיים התרחש בגרמניה אירוע שהיה משמעותי למיליונים: פורד פיאסטה האחרונה ירדה מפס הייצור במפעל של פורד בקלן. הפיאסטה האחרונה לא יועדה להגיע לידי לקוח ומחלקת ההיסטוריה של היצרנית שמה ידה עליה - וזו תשמש את מרכזי המורשת שלה. בכך מסיימת פורד כמעט 50 שנים של יצור פיאסטה: מכונית קטנה למדי שזכתה להצלחה משמעותית גם בישראל.

הפיאסטה נולדה אי שם בשנות השבעים ואחרי משבר הדלק של מלחמת יום כיפור פורד היתה זקוקה למכונית קטנה, חסכונית, זולה ובעלת הנעה קדמית. הפיאסטה הראשונה היתה סוג של הכלאה בין קופסת נעליים לנעל נולדה, ולמרות העיצוב הקופסתי, לפורד הקטנה היה קסם. אחרי תקופה קצרה של יצור רק בבריטניה נפתח עוד מפעל בוולנסיה, ספרד (לכן אגב המנועים המאוד לא מתקדמים והמאוד רועשים של הפיאסטה נקראו "ולנסיה"), והיתר היסטוריה.

מאות אלפים התאבלו בשבוע שעבר על לכתה של הפיאסטה, מכונית שמבחינת הבריטים הגדירה דור שלם. מדוע מכונית קטנה, שבשנים האחרונות בקושי זכתה להצלחה בישראל הפכה כל כך פופולרית? התשובה היא בוורסטיליות, תכונה שמאפיינת מכוניות קטנות ומונעות בנזין שהוצגו משנות ה-70 ועד השנים האחרונות. כלומר, גרסת הבסיס היתה כה עלובה ולא מאובזרת, כה איטית ולא בטיחותית שניתן היה לרכוש אותה במחיר שווה לכל כיס – ולמרות זאת היא היתה מגניבה וכנה בהופעתה.

פורד פיאסטה 1976 | צילום: פורד

כאשר הצעירים בבריטניה רצו מכונית שתהיה יותר ספורטיבית בביצועים, פורד סיפקה להם דגמי חוליגנים, או BOY RACER בסלנג הבריטי שהוגדר על ידי המכוניות של פורד. כלומר, פיאסטות שהיו לא פחות צפופות, רועשות וזולות, אבל היו גם מהירות מאוד הודות למנועים אמינים וחזקים. פורד תמיד היתה מכונית של מעמד הביניים הבריטי. המכוניות שיצאו משערי המפעל בדאגנהאם יועדו לחובבי בירה וכדורגל בריטים ובהמשך זה היה טוב לכל אירופה. לגרסאות הספורטיביות קראו 2 XR ו-RS - וכאשר הוריהם של הצעירים שחפצו בפורד ספורטיבית רצו מכונית שתהיה יותר טובה מהפיאסטה של השכנים, החברה סיפקה להם את הג'יה שנחשבה מפוארת לזמנה הודות לגג נפתח או ללוח מחוונים מרופד. על מזגן לא היה מה לדבר. הפיאסטה פשוט הציעה משהו לכל אחד ולכן מכרו ממנה מעל 20 מיליון עותקים. היא לא היתה קלאסית כמו החיפושית, לא זכירה במיוחד כמו ה-205 של פיג'ו, היא פשוט היתה אייקון עממי. מכונית לכל פועל- ובכך היה טמון יופיה. אבל הפיאסטה כבר לא תיוצר, פורד תסב את המפעל לייצור רכב חשמלי. בכירי פורד ציינו גם בראיונות שהשוק הולך לכיוון של רכבי כביש שטח ולכן אין יותר טעם לייצר את הפיאסטה.

מבחינה הגיונית, ההחלטה של פורד תמוהה: כאשר ליצרן יש ביד קלף מנצח, מכונית עם שם בן עשרות שנים שעדיין מושך צרכנים, מדוע לא להדביק את השם הזה על דגם חשמלי שיחליף את דגמי הבנזין? אבל בעולם של מעבר לרכב חשמלי, זה לא עובד כך. גם פורד יודעת היטב שמה שיש לה ביד הוא שם של מכונית שמסמלת ערכים שבעולם החשמלי כבר לא משנים לצרכנים: פשטות, יכולת התאמה לכל לקוח הודות לשינויי מפרט מכאני ובעיקר מחיר זול. עובדתית, פרט אולי לדאצ'יה ספרינג לא ניתן למצוא באירופה הרבה מכוניות חשמליות קטנות ויש לכך סיבה: טכנולוגיה משיגה טווח נסיעה ובידול בין גרסאות שונות של רכב מסוים. טכנולוגיה עולה הרבה כסף. הרבה כסף אינו מסתדר עם התדמית של הפיאסטה. כיום יצרני הרכב הגדולים כבר לא מעוניינים לייצר מכונית חשמלית לכל פועל, הם מעוניינים לייצר חשמלית שתרוויח הרבה.

ככלל, יצרני הרכב הגדולים לא ממש ששים לייצר גרסאות חשמליות של המכוניות העממיות שלהם. רק לפני כמה שבועות ציין תומאס שייפר, מנכ"ל פולקסווגן העולמית, כי "כפי שאני רואה את הדברים, לא נשקול לייצר גרסה חשמלית של החיפושית. ימי התהילה של הדגם חלפו. בהתחלה היה הדגם המקורי, אז הוצג דגם חדש שהוא סוג של אינטרפרטציה על מה שהיה פעם, למה לעשות את זה שוב?". הצהרתו אינה מקרית. פולקסווגן יודעת היטב שאת הרטרו צריך לשמור לדגמים שעושים כסף גדול ולא לדגמים שחס וחלילה עוד יהיו באמת חשמלית לכל פועל. במכוניות לכל פועל יש כסף גדול רק אם הן באמת נמכרות במאסות אדירות, ורטרו לא נמכרות במאסות כי הן רק מכוניות מחווה, הן לא הדבר האמיתי, לא שימושיות – הן אופנתיות.

פורד פיאסטה last gen | צילום: פורד

יצרני הרכב פשוט יודעים שהערכים שיצרו מכוניות אייקוניות בשנות השבעים עד העשור הנוכחי כבר פשוט אינם תקפים, ויותר מכך: הדור הנוכחי מגלה פחות ופחות מודעות לערכים שיצרו מכוניות אייקוניות לפני עשרות שנים, המיתולוגיה שיצרני הרכב יצרו, אגב במקרה של החיפושית והפיאסטה שלא במתכוון, היא היום לא רלבנטית ללקוחות רבים. המשמעות היא שגם דגמים אחרים של יצרני הרכב הוותיקים שזכו בעולם לסטטוס אייקוני ילכו ויעלמו.

לצד היעלמות הדגמים שהם "הלחם", יצרני הרכב גם נערכים להחייאת דגמים חשמליים שהם "החמאה", רק שבין דגמים אלה לבין הדגמים שעליהם הם כביכול מבוססים אין שום דבר במשותף. יצרני הרכב מנסים לייצר בדגמים את ערכי המותג המוכרים מחדש, של פשטות, אמינות ושרידות שהפכו את המקור למושא לקנאה, אבל קשה להתבלבל: אלה רכבים שהם יותר פרי מאמצם של אנשי שיווק ופחות פרי עבודתם של מהנדסים. פורד פיאסטה לדוגמה היא מכונית שיוצרה בווריאציות שונות במשך עשרות שנים וכמעט ללא הפסקות כדי להיות פתרון תחבורתי זול.

פיאט 600 החדשה | צילום: פיאט

לעומת זאת, לפני כמה ימים הציגה פיאט את ה-600 החדשה. פיאט 600 המקורית היתה גרסה מוגדלת של פיאט 500. היא חלקה עמה מכלולים אבל היתה יותר מפוארת מכיוון שיועדה בין היתר להתחרות בחיפושית ולכן צוידה ב"פינוקים" כדוגמת בלמים עם תגבור הידראולי. ה-600 האחרונה ירדה מפס היצור ביוגוסלביה בשנת 1982 כי עולם הרכב פשוט התקדם. בניגוד לפיאסטה שהמבנה הבסיסי שלה נותר דומה לאורך עשרות שנים, העולם כבר לא היה זקוק למכונית עם מנוע זעיר מאחור. כעת פיאט מחיה את ה-600, אבל פרט לשם אין בינה ובין המקור שום משותף: מדובר ברכב כביש שטח חשמלי, החולק מכלולים עם רכבים של ג'יפ ופיג'ו. הדבר היחיד שמשותף הוא העובדה שזהו דגם יותר גדול מפיאט 500, בטח שלא מספיק כדי לעורר גלי נוסטלגיה למשפחתית קטנה וזולה. בצד הצרפתי של המתרס, רנו מחיה את ה-5 בגרסה חשמלית. גם כאן, זו מכונית רטרו שבינה ובין המקור אין שום דבר פרט לשם: המחיר ימצב אותה מול המיני החדשה והסיכוי שבדומה לרנו 5 המקורית יהיה מדובר במכונית במחיר עממי יהיה נמוך מאוד.

אם המכונית האייקונית מתה, מי ירש את מקומה? התשובה לעת עתה היא שליצרנים הגדולים פשוט נגמרו המכוניות האייקוניות. מה שיפה במכוניות שהפכו לאגדות בחייהן, החל בפיג'ו 205 וכלה בחיפושית של פולקסווגן או פולקסווגן גולף דור ראשון, היא העובדה שיצרני הרכב מעולם לא בנו על כך שהמכוניות האלה באמת יזכו לסטטוס כזה. הם פשוט בנו מכונית שיועדה להיות כלי עבודה ורסטילי ולהתאים לכולם, עם דגש על מי שאוהב נהיגה. כיום המצב שונה. ליצרן קשה מאוד לייצר חשמלית שתתאים לכולם ותשרת בגרסאות הבכירות את מי שאוהב לנהוג ועוד תעשה את זה במחיר הגיוני. גם קצב התחדשות הדגמים וקצב הצגת השינויים ברכב חשמלי הפך מטאורי, כך שדגמים לא זוכים לבנות מוניטין של עשרות שנים, אולי לכל היותר שנה-שנתיים לפני שמגיע דגם חדש, טכנולוגי וחדשני יותר. התוצאה היא מעין "דיגיטציה" של דגמי מכוניות חדשים שמוציאה מהם את החדווה הבסיסית שהפכה חלק מהם לאייקונים. יצרני הרכב יודעים זאת היטב ולכן כנראה שהדגם האגדי הבא יהיה כזה שהיצרן שלו בכלל לא בנה על כך שיהפוך לכזה, מה שלמרבה האירוניה קרה במקור גם לפורד פיאסטה.