יוסי אברהמי. "אם לומר את האמת, אני כל היום חושב על המדינה, לא על הביזנס. זה מטריד אותי הרבה יותר מהריבית" | צילום: יונתן בלום
מגזין נדל"ן
היזם יוסי אברהמי: "אף אחד לא נפל על השכל לשלם ריבית כזאת"
עליית הריבית גרמה ליזם יוסי אברהמי, שמתכנן ובונה בימים אלה כ־5,000 יחידות דיור, לעצור הכול ולהמתין. הבנייה שבה החל נמשכת, אך כל יוזמה חדשה נבלמת כי "אף אחד לא נפל על השכל לשלם ריבית כזאת". בראיון הוא מסביר איך צריך לתמרץ התחדשות בפריפריה שבה גדל, וטוען שמכרזי מחיר למשתכן הם "כמו כוסות רוח למת"
היזם יוסי אברהמי חווה ממשרדיו במגדלי בסר ברמת גן את אחת התקופות המטלטלות בענף הנדל"ן, הודות להעלאות הדרסטיות בריבית לשיעור מצטבר של 4.25%, שיעור שיא מאז 2008. עבור אברהמי, שבונה ומתעתד לשווק כיום כ־5,050 יחידות דיור, ועוד 44 אלף מ"ר של שטחי מסחר ומלונאות, צינון השוק הוא לא אירוע תיאורטי.
אברהמי (64) הוא יזם ותיק, שמזוהה בעיקר עם העיר אילת, שבה התחיל את דרכו המקצועית. הוא מזמן כבר עלה ליגה ואזור חיוג, ועדיין הוא לא מרבה להתראיין ולדבר בתקשורת. אפילו כשמדובר בתקופה כה גורלית לענף. בין הפרויקטים שהוא בונה בימים אלה יש מספר מיזמים בת"א, יפו והרצליה, כמו גם פרויקט בן 552 יחידות דיור במתחם הנערה בהוד השרון, שימור מלון בירושלים לצד בניית מגורים, פרויקט התחדשות עירונית בן 1,200 דירות בתכנון בחיפה, ועוד קומפלקסים של מגורים ומלונאות באילת. מעל שלל הפרויקטים הללו תלויה עננה שחורה בדמות ריבית בנק ישראל. לפי נתוני הבנק, היקף המשכנתאות שלוקחים הישראלים צנח ב־30% מאז ינואר בשנה שעברה ועד ינואר השנה, והמגמה עלולה להתחזק. למרות המחנק הקשה שאיתו מתמודדים זוגות צעירים, אברהמי בטוח שהפגיעה הקשה היא גם ביזמים. "כולנו מקשה אחת", הוא אומר, "כשאנשים לא מקבלים משכנתאות, הם לא קונים מאיתנו. כשהכל יקר בגלל הריבית וההון העצמי — אנחנו לא קונים. המתחמים שנשארו לקבלנים עם היתרי בנייה – איתם הולכים קדימה. בכל היתר יושבים על הגדר ומחכים. אנחנו הולכים רק על מיזמי תמ"א 38 ופינוי בינוי, כי בהם לא צריך לממן קרקע. מעבר לזה, יש עצירה של כל ייזום שיש בו רכישת קרקע".
מה זה אומר?
"יש לנו בין 50-40 פרויקטים רצים כרגע — מה שיש בצנרת נשחרר. מעבר לזה לא הולכים ליזמויות חדשות. אף אחד לא משוגע לשלם ריבית כל כך גבוהה ולהביא הון עצמי של 30% לפרויקט. אף אחד לא נפל על השכל. דיברתי עם חברים שלי שמשלמים 100 מיליון שקל ריבית בשנה, אף אחד לא רוצה להגדיל עוד יותר את החשיפה. השאלה כמה היית חשוף קודם. מי שיש לו עודפים — הוא בסדר. קחי את הפרויקטים הגדולים האחרונים — רוב היזמים רוצים להיפטר ממה שקנו לפני שהתחילו להעלות את הריבית, כי השוק הפך למשוגע".
זו בדיוק היתה המטרה, לצנן את השוק ולהוריד מחירים. זה קורה.
"בעקבות המצב אנחנו לא בונים דירות חדשות — ואז יהיה פה בום על־קולי של עליות מחירים. תוסיפי לזה את הבירוקטיה המסורבלת — פרויקט שבחו"ל לוקח שלוש שנים לבנות מא' עד ת', כולל היתר - כאן לוקח 8-7 שנים. כאשר מה שבצנרת יגמר, המחירים שוב יטוסו. מה שקורה פה זה כבר אכזריות".
אז צינון השוק הוא ירייה ברגל?
"כן. הצליחו לעצור עליות מחירים? זה כמו מי שחותך לעצמו את האף כדי להרגיש את הפרצוף. דירות אי אפשר לייבא, צריך לבנות אותן. אני לא בונה עכשיו, אני מחכה לראות מה קורה עם הבנקים, מה עם הריבית. כדי לקחת מהבנק כסף צריך פרוטקציה, אבל בסוף את הכסף צריך להחזיר".
כמה ריבית אתה משלם?
"פי 3 מהריבית ששילמתי לפני המשבר. לכמה בדיוק אני לא נכנס, כי אני חברה פרטית. בנוסף לזה, פעם שילמנו 10% הון עצמי כשהתחלנו פרויקט מסוים (דרישת בנק ישראל להון עצמי מיזמי נדל"ן ד"ב), היום הדרישה היא ל־30% הון עצמי. וזה רק אם מדובר בחברה טובה. אם החברה פחות טובה, את יכולה להגיע ל־50% הון עצמי. המקומות שמרגישים את השינוי הכי חזק הם בערי הפריפריה, שם הזוגות רואים כמה משכנתא צריך להחזיר ונבהלים. מי שלוקחים משכנתא, כמו זוגות צעירים — קיבלו פצצה לפנים. הם לא יכולים לשלם ריבית של 7%, זה טירוף בשבילם. היזם צריך להבין למי הוא מוכר עכשיו: הוא לא יכול למכור לצעירים, ולא יכול למשפרי דיור. אז לאן הוא ילך? לתושבי חוץ? גם הם לא מגיעים בגלל המצב הפוליטי והכלכלי. גם להם יש רעש עולמי שלהם. הבלאגן בכלכלה לא עושה שקט. הוא פוגע בכולם".
זה גם האינטרס שלך לומר לקונים שהמחירים יעלו.
"נכון שיש לי אינטרס, אבל הרוב זה אמת. כשאין עגבניות בשוק, המחיר יעלה. השוק מושפע מרעש שלילי, מדיבורים כמו ‘המדינה קורסת’. בנדל"ן אני רואה, בטווח הקרוב, ירידה נקודתית פה ושם בערים מסוימות, אבל לא כמו לאס וגאס או מיאמי. השוק מושפע מרעש, וזאת טעות גדולה שאנחנו עושים במדינת ישראל. אני חושב שצריך לעשות שינויים במהפכה המשפטית ולהגיע להידברות, אבל אסור ללכלך על המדינה. הייטקיסטים שאומרים ‘נוציא מכאן את הכסף’ אחרי שקיבלו הטבות מהמדינה, מומחים זרים שאומרים כמה רע יהיה פה — זה צריך להיות הגבול. זאת מדינת ישראל, צריך לשמור עליה, לא לדפוק את הביזנס. הביזנס מושפע מאוד מהאווירה. מה יעזור להשתולל ולהפיל את המדינה? להעניש מישהו על ידי לפגוע בעצמך זה גם טמטום".
ואולי בגללכם המחירים לא יורדים?
"העלייה נעצרה. מי יוריד? כל חברה והחוזק הפיננסי שלה. יש יזמים יותר לחוצים או פחות בהלוואה שלקחו, זה תלוי כמה הבנק לוחץ אותם. היזמים החזקים יותר ישרדו, החלשים פחות. זה כלל עולמי, הסיפור של כלכלת הנדל"ן. אין מקומות שעלו כמו ת"א ואזור המרכז בעשור האחרון. המחירים במודיעין עלו ב־65% בשנה האחרונה. זה טירוף. אי אפשר ביום להפוך את זה. אני לא חושב שהמחירים ירדו כל כך מהר, בטח לא באזור המרכז".
"המדינה קצת התמכרה להכנסות מנדל"ן. צינון שוק הדיור יפגע גם בה"
אברהמי בונה היום כמעט בכל הארץ, בעיקר באזור המרכז ובאילת. "אני עובד בכל המקומות שבהם אפשר להביא פרנסה הביתה. איפה שאפשר להרוויח — אני שם. אם יש ראשי ערים שמתנגדים לי, או שקבוצות ירוקות עושות צרות, אני מתקפל. מי מבטיח לי שאחיה 180 שנים כדי להתמודד עם זה? אני נלחם על המשכורת שלי, של העובדים בחברה. אני משלם מסים, קניות, חומרים, ציוד וריבית. אנחנו חייבים לקום בבוקר וללכת לתקוף. בחו"ל תוך שנה שנתיים אתה מקבל היתר בנייה, וכאן קוראים לנו חזירים. צריכים לתת לנו תעודות הוקרה כי אנחנו בונים את הארץ".
באילו ערים מערימים יותר קשיים על קבלנים?
"חיפה, למשל. יש לי בה שלושה פרויקטים שתקועים כבר 4 שנים. ראשת העירייה לא עשתה כלום בשביל לקדם אותם. משהו שם יוצא דופן, זה לא נורמלי. העירייה נותנת שם יחס של 2 דירות על אחת, זה הפסדי. אחוזי ההמרה לא עושים שכל. מבחינתי ראשת העירייה, היא הכתובת. יש לי קרוב ל־3,000 יחידות דיור שצריכות היו להיות גמורות. זה פשע לקחת כזה סיכון אם במקום אחר יכולתי להוריד עשרות בניינים ולהרים חדשים".
אתה חושש ששר השיכון החדש יקדם דברים מגזרית?
"עבר מעט זמן. אחרי כמה חודשים טובים נוכל לבחון את המעשים שלו יותר לעומק".
למה לא הסתערת על מכרזי מחיר למשתכן?
"מע"מ אפס, מחיר למשתכן — הכל כוסות רוח למת. זה לא עבד. ניגשתי פעם־פעמיים, ולא זכיתי. אבל מחיר למשתכן זה טיפה בים. אלה לא הכמויות שיכולות לגרום לשוק להתייצב. 92% מהאדמות כאן הן של המדינה. 8% מהקרקעות שהן פרטיות נשרפו, כלומר נוצלו. הדרך הנכונה להציף את השוק היא לעשות פינוי בינוי או לשחרר קרקעות מדינה, אי אפשר להמציא אדמה. ברגע שהשוק לא רווי בדירות, המחירים עולים. המדינה נהנית מהמליארדים שנכנסים לקופת המדינה מהנדל"ן, וחלק מזה אפשר לייעד לחיזוק בנינים. המדינה כנראה קצת התמכרה למסים האלה, מסי הנדל"ן ממכירת הקרקעות, ומהמצב הזה גם היא תפגע. אם אין מסחר, אין ביזנס, המשכנתאות גבוהות, הקרקעות אינן — וכל היזמים יושבים על הגדר".
אז מה עושים?
"הפתרון לדיור הוא בסוף שוק חופשי, ואי אפשר להתחמק מזה. רמ"י חייבת לזרז עניינים, כל תהליך לוקח להם המון זמן. מה שבעבודה רגילה צריך לקחת שבועיים לוקח אצלם שנתיים. הכל אצלם כבד מאוד. אם המדינה תשווק הרבה קרקעות, יזמים יקנו בזול וישאירו בצד את מה שקנו ביוקר. פתרון נוסף הוא שהמדינה תקדם כניסה למסלול פינוי בינוי מהיר. זה עונה על האינטרס של לבנות בתים, לחזק מרעידות אדמה, לתת ממ"דים — כולם ירוויחו, ואין למדינה הוצאות נוספות. אם יגדילו זכויות, כולם מרוויחים".
איפה אתה נפגע היום מהריבית הגבוהה?
"בפריפריה. באילת כל אלה שקונים דירות למשפחות, או משפרי דירות — מחכים. אני שומע גם מהבנקים, שחלק מהאנשים לא יקבלו משכנתא".
עד מתי תשב על הגדר מבחינת ייזום?
"כשהשוק ייפתח ואראה שהריבית יורדת, כשיהיה אפשרי לקנות קרקע בריבית סבירה וליזום עליה, כשאנשים יקבלו משכנתאות בריבית סבירה, אז יהיה אפשר שוב לבוא וקחת סיכון. אנחנו חיים על סיכון, אבל כמה סיכון אפשר לקחת? יזמים לוקחים סיכון של מליארדים, והמהפך הזה עולה פתאום הרבה כסף. 80 מיליון שקל ריבית בשנה על מיליארד שקל. הפקידים והבירוקרטיה שורפים לך עוד 4 שנים לפחות — בזמן שעובר יוצאות טונות של כסף עם הריבית".
כמה זמן אתה מעריך שייקח עד שעליית הריבית תיעצר?
"זה יכול להיות גם לשנה. בהתחלה הריבית לא היתה דרסטית. עכשיו במצטבר, 7% זה נהיה כבר כבד. הריבית שהייתה היא מתנה שאני לא יודע אם אי פעם תחזור אלינו. לאזרח הקטן זה קשה מאוד. קרעו אותו. גם במחירי המוצרים האחרים, לא רק בבנייה. המחיה נהיתה קשה. בנאדם הולך לסופר ונבהל".
כמה אתה ממונף?
"לי יש מינוף סביר שאפשר לעבור איתו משבר, תלוי כמובן כמה שנים הוא ייקח. אם זה ייקח 10 שנים — זו בעיה. אבל החברה שלי איתנה, ב־100% שליטה שלי. לא השתגענו ולא לקחנו יותר מדי מהבנקים. ברגע שהריבית התחילה לעלות, הפסקנו לחלוטין לרכוש קרקעות, כבר 8 חודשים שלא קנינו אפילו מטר קרקע. אנחנו עושים פינוי בינוי בלבד, ומחכים לראות מתי ישתפר המצב. אפשר לעשות גם עסקאות קומבינציה, אבל על זה יש את עלות המימון של הבנייה, זה גם לא כסף קטן".
בשדה דב, יזמים כמו חנן מור, אביסרור וקנדה ישראל שותפיך (במתחם דיסקונט בת"א ובבית הנערה) קנו קרקע במחירים מופקעים בעזרת מינוף. ניצלת?
"בשדה דב זכו במחירים גבוהים, עם הריבית שעכשיו נפלה עליהם ומה שהם צריכים לשלם, הם צריכים למכור במינימום 80 אלף שקל למטר. אם השוק ימשיך במחיר שהיה קודם — זה היה יכול להיות ריאלי. היום, כשיש עצירה, יהיה יותר קשה. קרקע שם עלתה 1.4 מיליארד שקל (מתכוון לזכייה במכרז של חנן מור — ד"ב), עכשיו על כל מיליארד שקל, אתה משלם 70 מיליון שקל ריבית בשנה. עברו שנתיים מאז שהם זכו, וזה כבר קרוב ל־200 מיליון שקל שהלכו על ריבית. אני התמודדתי ולא זכיתי. אנשים הציעו מחירים יותר גבוהים ממני. ברגע הזה זה נחשב מזל טוב. אבל לכי תראי מה יקרה בעוד 4-3 שנים, אני לא רואה את המחירים בת"א ובמרכז צוללים למטה. אני יודע שיש אנשים שמוכנים למכור במחיר שהם קנו, רק תיקח את הקרקע מהם עם הריבית ששילמו עד היום. כי ככה אומר השכל. זה מראה שהסיכונים שלנו גבוהים, אנחנו יכולים גם להפסיד".
איך קולגות שלך, שממונפים עד צוואר, מתמודדים עם המינוף שלקחו בימי הגאות? קנדה ישראל בין היתר.
"קבלנים מעדיפים להכניס שותפים, למכור מה שאפשר, אבל יודעים שזו ריבית לא נורמלית יחסית לשנים שהיו. ובנוסף לזה הקונים לא מקבלים משכתנאות, ובנוסף ההון העצמי שצריך לפרויקט הוא בלתי יאומן, מאז שהתחילה לעלות הריבית. כולם מתארגנים למצב החדש, כולם היו בשוק שעולה ועולה, עכשיו נדרשים להחליט אם להכניס שותפים או למכור, לבנות בשיא המהירות ולמכור ביותר זול או לא. לא נראה שיש פתרונות מהשרוול. לעשות פרויקט ולהפסיד כסף זה כמו לקחת כבש מת לשוחט. גם יעבוד, גם יפסיד זמן, גם יתלכלך — וגם לא יביא כסף הביתה".
אתה טוען שאתה עוצר ומתנהל באחריות, אבל במתחם הנערה בהוד השרון, שבו היית שותף של ישראל קנדה, עשו עליך סיבוב, לא? הם קנו בזול ומכרו לך ביוקר. הם רכשו את השטח ב־511 מיליון שקל ומכרו לך חצי ממנו ב־441 מיליון שקל.
"שיעשו עליי סיבוב, העיקר שאני מבסוט. היה שוק טוב, הם קנו בזול והרוויחו. אני קניתי ביוקר, לפני שהמשבר התחיל. כבר נפל עליי ה־30% הון עצמי במקום 10%, והריבית התחילה לעלות. אבל אלה החיים. אני לא מתחרט, יבוא היום של הפרויקט הזה. יש ביקוש שם. הפעם ייקח יותר זמן לרדת מהגדר. אני כן רואה עצירה של עליית המחירים, אבל אני לא מאמין שתהיה רעידת אדמה ומחירי הדירות בארץ ירדו ב־30%-20%. זה לא רק קונים שרצו לקחת משכנתא לקנות דירה – ולא יקנו עכשיו. המדינה עצרה גם את המשקיעים. קו הייצור של דירות לא יפעל, בצנרת יגמר מה שיש. ודירה זה כמו לחם. את יכולה להיות בלי דירה?"
"בתים מתפוררים הם סכנה יותר גדולה מחיזבללה ואיראן"
רעידות האדמה ההרסניות בטורקיה שהורגשו גם כאן הציפו מודעות לאסון שעשוי להתרחש בישראל, שאינה מוכנה כלל לנושא. מה צריך לעשות מחר?
"כל ההתקדמות של מדינת ישראל תיפול בפח אם לא מטפלים בבנייה הישנה. זו יכולה להיות קטסטרופה, ואנחנו פה לבד. אין ספק שתהיה רעידת אדמה, רק השאלה באיזו עוצמה, ואם ביום או בלילה. אם זה בלילה, אנשים בדירות שלהם, ופי 3 ימותו. אני לא רוצה להיות נביא זעם, אבל זאת תהיה קטסטרופה שתיצור המון מחוסרי בית. המדינה צריכה להתארגן לזה כאל פרויקט לאומי, כמו בשנות ה־90 כשהגיעה העלייה הרוסית — לקום ולעשות צעד עכשיו. הכתובת על הקיר.
"צריך לקחת קבוצות מהנדסים בפנסיה, ולבקש שיסמנו את 1,000 הבניינים הכי מסוכנים בכל אזור ולהתחיל לעבוד עליהם: פינוי בינוי או תמ"א 38, לא יודע, אבל משהו חייב לקרות. במרכז המספרים עושים יותר שכל מבחינה כלכלית, ומהם אפשר לממן פינוי בינוי בצפון ובדרום. המהנדסים הפנסיונרים של ישראל ישמחו לעבוד וגם להרוויח מזה משהו. הממשלה חייבת להתעורר. על זה אנשים לא יוצאים להפגין, אבל זה דחוף יותר. הייתי רוצה להגיד את זה לשר השיכון החדש".
פרויקט החיזוק במסגרת התמ"א עמד להסתיים והוארך זמנית, אבל יש הרבה ראשי עיריות שלא מאמינים בו.
"מישהו צריך לקום ולהחזיר את הנושא לסדר היום, זה יותר חשוב מהכל. צריך להוריד בירוקרטיה, לעשות מסלול מהיר, כמו שעשה אריק שרון, ולהתחיל לבנות. להתחיל מהבניינים המסוכנים ביותר. זו סכנה יותר גדולה מטילי חיזבללה ואיראן. בושה וחרפה שבמקום לטפל בדברים הגדולים, מתעסקים בדברים הקטנים. מה אכפת לי מטילים של החיזבאללה? הנזק הוא כלום לעומת מה שיקרה פה בגלל בתים מתפוררים. צריך לתת תמריץ לעיריות ולכל המוסדות לזוז קדימה".
ראשי העיר שונאים תמ"א, כי אז הם צריכים להוציא יותר על חינוך, שירותים ותשתיות.
"הם מעדיפים משרדים, כי אז צריכים רק לפנות לך את הזבל תמורת ארנונה. לראשי עיר עדיפה תעשייה ומשרדים. אבל זה עניין של מדיניות וחוקים, למדינה יש את הכוח. בסוף כולם נפגעים".
המדינה מזניחה את הפריפריה שממנה באת?
"הפריפריה חלשה ביחס בין הכנסה להוצאה כדי להקים פרויקט פינוי־בינוי. צריך לאזן את זה: היום במרכז הארץ אתה הורס 50 דירות ובונה תמורתן 100 דירות. אם נניח תהרוס 50 ותקבל 150 או 200? מהרווח הזה, אם יתנו להכפיל את הכמות שניתנת היום במרכז, תוכל לבנות בדרום. הבעיה היא איפה שמחיר הקרקע לדירה הוא פחות מ־400 אלף שקל. אתה צריך להיות מסוגל לכסות את הבנייה וגם להרוויח, אז הדרך היא לעשות הצרחה. תקבל יותר במרכז ותבנה מהרווח בדרום. אחד יממן את השני. כולם יהנו מזה כי ככה יחזקו גם את הדירות ולא יהיה חשש להתמוטטות ברעידת אדמה. גם לא יקרה כלום אם המדינה תכניס יד לכיס ותממן חלק מהבנייה. המדינה הרוויחה עד היום יפה מנדל"ן, את הכסף הזה צריך להשקיע בחזרה באזרחים".
רכבת לאילת תשפר את המצב?
"כן, זה מאוד חשוב. נכון שזה עולה כסף, אבל צריך לעשות בשיטת BOT, חברות ענק זרות יממנו את הפרויקט, המדינה תממן את התשתית ואז תעזוב את הבעלות. הצפון והדרום הם הכנפיים של המדינה, הם מחזיקים את המטוס. צריך לקדם את אילת וגם לתת לה הזדמנות לא להישען רק על ענפי תיירות. אם תהיה רכבת יפתחו באילת עוד ענפים, הנמל יעבוד יותר חזק, יוכלו לפתוח בה אוניברסיטה טובה. אם משפרים תחבורה למרכז, משפרים את הכלכלה בפריפריה".
"למדתי מיקוח בשוק מאמא שלי, גדלנו בעוני"
אברהמי נולד בירושלים, וגדל במשפחה קשת יום להורים יוצאי איראן שלהם 12 ילדים. מגיל 14 הוא גר וגדל בערד. אביו היה פועל בניין בסולל בונה ואימו עקרת בית. אברהמי הפסיק ללמוד בכיתה י' ובגיל 22 כבר בנה לעצמו בית פרטי בערד. בתהליך למד לא מעט על עבודות הבנייה. "אבא שלי היה פועל בניין שהתקדם להיות 'טפסן', ובתור ילד הייתי מביא לו אוכל לעבודה. אמא היתה עקרת בית שגידלה 12 ילדים. אחד לימד את השני הכל, גם איך להרכיב לעצמך את הקורקינט. גדלנו בעוני בבית קטן, תמיד היו חסרים לנו דברים בסיסים, לא היתה מכונת כביסה או מקרר. נעליים היינו קונים רק יד שנייה.
"חיינו רק ממשכורת אחת, של אבא, אבל משעמם לא היה. אהבתי חשבון, הייתי סופר את המשכורת שאבא שלי נתן לאמא שלי, אני זוכר את עצמי סופר משכורת של 380 לירות. ידעתי ש־10 אגורות זה עלות של ארטיק, ולפי זה הבנתי כמה עולה כל דבר. עשיתי עסקים בגיל צעיר. ידעתי להתמקח. למדתי את זה מאמא שלי כשהיתה צריכה לקנות ירקות בשוק ל־14 נפשות. היא היתה מעירה אותי מוקדם בבוקר ולוקחת אותי איתה. הציעו לה 2 קילו בלירה, היא אמרה 10 קילו ב־2 לירות. למדתי ממנה להביא יותר סחורה בפחות כסף. אחרי השוק, הייתי מתארגן לבית הספר".
אברהמי מתאר דפוס עקבי של עקשנות, יוזמה וכושר ארגון כקו מקשר לאורך כל הביוגרפיה שלו. בצבא הוא שירת ביחידת נ"מ, ועם הידע שלמד מאביו החל לעבוד בכל מיני עבודות בנייה קטנות, עד שהתפתח לפרויקטים גדולים יותר. "כל הילדות שיחקתי בבטון", הוא מתאר, "אם קיבלתי עבודה גדולה, הבאתי עובדים מהכיתה אחרי הלימודים ושילמתי להם. כל הקטע של היזמות והארגון זה בדם שלי. ככה הבאתי לאמא שלי קצת כסף, וגם לעצמי".
כיום אברהמי נמצא בעיצומו של פרק ב' שהפך אותו לאב לילדה בת 3, בזמן שהוא כבר סב ל־7 נכדים מארבעה ילדים מנישואיו הראשונים: רועי (36), אביה (36), שירין (32), ודניאל (25). רועי ואביה עובדים עם אברהמי, ודניאל הוא סטודנט לקיימות במרכז הבינתחומי. שירין חזרה בתשובה ומתגוררת בחצור שבגליל. ביתו הפעוטה, אווה, נולדה לו מבת זוגו בת ה־36 שעלתה לישראל מאוקראינה. "כלום לא קשה לי איתה, הכל קל. יש לנו חיבור, וכשיש חיבור זה קל. כשהקמתי את החברה והתחלתי להרים אותה כדי להמריא – הייתי בהישרדות. ההמראה היא הכי קשה, עכשיו כשאני במצב שיוט זה יותר קל, יש לי זמן בבוקר להיות איתה. אני יוצא ב־10 מהבית ואני איתה בבקרים: הולכים לירקון, לשוט בים או לסוסים שלנו בבני ציון. כל יום עושים משהו אחר, וזה הכיף הכי גדול". הם הכירו לפני שנים אחדות במסעדת טורקיז. "ראיתי אותה שם עם חברות. היא היתה עולה חדשה מאוקראינה, והייתה בהלם מהעלייה לארץ, אז הוצאתי אותה מההלם. היה לה קשה עם המנטליות, התרבות פה, שם זה יותר מעודן אבל צבוע. פה יותר רעשני קצת אבל אמיתי. אני לא עוזב את ישראל גם אם תתני לי את כל מנהטן. נולדתי פה ואני אמות פה".
למרות העממיות והישירות של אברהמי שמזכירים את המקום שממנו הגיע — כיום הוא חי בתנאים אחרים לגמרי. הוא מתגורר בפנטהאוז במגדלי נאמן, יש לו יאכטה ומסוק פרטי, ועל ידו מתנוסס שעון יוקרה שמשאיר אבק לרולקס.
תסתגל לירידה בתנאים אם החיים יתנו לך מכה?
"יש לי הכל ברוך השם, כשהייתי קטן לא היה לי כלום, עכשיו אני סוגר על חוסר. אין לי בעיה. כל מה שאני יכול להרשות לעצמי אני עושה. בין כה וכה החיים מסתיימים עוד 30-20 שנה, אז עדיף ליהנות עכשיו. לא הרגשתי שלאמא שלי אין מכונת כביסה ולא מקרר, כי לא נולדתי לזה. עני רגיל להיות עני, אביון הוא בבעיה. כי אביון היה עשיר ראה את הקוויאר, וצריך להתרגל למצב שבו אין יותר. אני אכלתי לחם עם סוכר כילד. אם משהו ישתנה, אני אסתדר. לא נולדתי עם כפית זהב בפה. אני חתול רחוב.
"בסך הכל החיים נראים לי קצרים. רק אתמול הייתי בן 30, בניתי 3,000 דירות באילת. הינה אני בן 64, ואומר ריבונו של עולם איך זה הגיע? אני בג'ימבורי עם הילדה, רץ, הולך לשחייה, אני חיי חיים של 5 אנשים לפחות. אשתי בת 36 ולא מגיעה לקצב שלי — עד שהיא זזה אני כבר בונה מדינה. אני עושה ביום מה שאנשים לא עושים בשבוע".
יש לך משכנתאות?
"כן. קניתי דירות לעצמי ולילדים, למה לא? בריבית שהייתה לא היה משתלם לקחת משכנתא. משוגע מי שלא לקח משכנתא. הבעיה אצל מי שלא קנה. אם אני בנאדם מהשורה, אני לא קונה עכשיו דירה. אצלי קונים בעיקר יוקרה".
יש לך מחשבות על הנפקת החברה?
"יש לי חברה בריאה וטובה, שהבנקים כל השנים האמינו בה וסיפקו לנו מה שרצינו. לא הייתי צריך מינוף של הציבור או המוסדיים. יכול להיות שבעתיד אני אעשה את זה. בשנים הקרובות אני גם אצטרך לצאת לפנסיה מתישהו. העבודה היא התחביב שלי, אבל גם מתחביב בסוף צריך לצאת לפנסיה. ככה אוכל לחלק לילדים מניות עם פחות רעשים".
המצב הפוליטי מטריד אותך?
"אם לומר את האמת, אני כל היום חושב על המדינה, לא על הביזנס. יש הרגשה לא טובה, האירועים של הסירוב לשרת במילואים מדאיגים אותי. אני כל כך עצוב מהמצב שאני חושב יותר עליו מעל הריבית. זה מביא אותי לבכי כמעט. במשפחה שלי יש ערבוב של כל העדות וכל הדעות. אי אפשר בגלל קיצוניים משני הצדדים להרוס את העם. אנחנו מתחילים להידרדר בצורה רצינית וזה יכול להיות גלגל שאי אפשר לחזור ממנו".