מונדיאל? נבחרת ישראל יכולה לחכות לביאת המשיח

ימי המונדיאל מכונים על ידי הנוגעים בדבר כ"חודש הקדוש". מיליונים רבים של בני אדם מכל הצבעים והגילאים צופים כל יום אחר הצהריים בשקיקה ב-22 שחקנים הדוחקים בכדור העשוי מ סינטטי, שהיקפו 70 סנטימטר ומשקלו 450 גרם, וזאת בכוונה משיחית להרשית אותו מאחורי קו השער של היריב. זו כל התורה כולה.

אפשר להניח בבטחה כי (כמעט) כל אחד מן הצופים במשחקי אינו ניטרלי, ומי שנבחרתו הלאומית אינה משתתפת, בוחר לו "מאהבת זמנית". במשך "החודש הקדוש", כאשר תוך כדי נשמטות נבחרות מן המשחקים ועד לגמר שבו מתחרות רק שתיים, המאהבת הזמנית מתחלפת.

ב-90 הדקות בהם נערך הגמר בין שתי הפיינליסטיות, העולם מתפלג לשניים. זה בדוק.

ומה איתנו הישראלים? היכן אנו עומדים? פעם אחת, בשנת 1970 השתתפה הנבחרת הישראלית במונדיאל שנערך במקסיקו (שלושה משחקים, ללא ניצחון). אלא שלא בזכות הישגיה הצליחה הנבחרת הישראלית לחלוק עם אחרות את "החודש הקדוש'', אלא בגלל פוליטיקה. אלמלא סירובה של נבחרתה הלאומית של צפון קוריאה לשחק נגד ישראל, האחרונה הייתה נשארת בבית: צופה במשחקים באמצעות מסך הטלוויזיה המקרטע – בקושי ניתן היה אז לצפות במשחקים מאוחר בלילה.

אז השאלה היא תמיד למה לא אנחנו? הרי אנחנו מדינת הסטארט-אפ שהכל מדברים בשבחה. למה עם של יצרני מיטב החוכמה הדיגיטלית אינו יכול להצטיין במשחק פשוט כמו כדורגל?

סימון קופר וסטפן שימאנסקי, שני חוקרים בעלי שם שמחקרם מתמקד במשחק הכדורגל, מציעים בספרם "סוקרנומיקס" (Soccernomics, 2009) נוסחה פשוטה האומדת את הישגיה של נבחרת לאומית ביחס לאחרות.

בנוסחה שלושה רכיבים:

1. גודל האוכלוסייה של המדינה.

2. ההכנסה הלאומית.

3. משך ההתנסות של הנבחרת הלאומית של המדינה בכדורגל בינלאומי.

משום כך, אין לצפות כי למשל, נבחרתה של מדינה כמו בלארוס, תגיע להישגים כמו נבחרתה של גרמניה. בעצם, אין כל סיכוי שנבחרתה של בלארוס תזכה אי פעם בגביע העולם. בלי להיכנס לפרטי ההתחשבנות של הנוסחה הזו, כפי הנראה התוצאות משקפות מציאות. עד כה לפחות ,מדינה המאופיינת באוכלוסייה קטנה, בהכנסה לאומית לא משהו ובניסיון בינלאומי מועט לנבחרת, לא זכתה אף פעם בגביע העולם.

על פי הקומבינציה של נוסחה זו, מדרגים שני המחברים את נבחרתה הלאומית של ישראל במקום ה-26 (מתוך 49) בין הנבחרות האירופאיות. נבחרת ישראל נמצאת במצב של תת-הישגיות. כלומר, היא אינה ממצה את יכולתה בכוח.

מה פקששנו ביחס לנבחרת הכדורגל הישראלית? את תנאי המצב נוסח המחברים הנ"ל לא ניתן לשפר בהרבה: את גודל האוכלוסייה הישראלית לא ניתן לנפח, גם לרמת ההכנסה הלאומית יש גבול, והניסיון הבינלאומי תלוי בלוח הזמנים של פיפ"א ושל אופ"א. נשאר לנו מרווח שיפורים כדי שהנבחרת תישא פירות טובים יותר ובמרווח הזה חלו אכן כמה תמורות.

הכדורגל הישראלי של שנות האלפיים שונה בכמה פרמטרים חשובים מזה שבעבר. בעיקר, הוא התקרב למודל האירופאי: הליגות הבכירות עברו - באמצעות הפרטה - ממעמד של כדורגל חובבני על כל מה שכרוך בכך, למעמד של כדורגל מקצועני-מסחרי. ממון פרטי מקומי וזר רכש בעלות של מועדוני כדורגל ונטל על עצמו לנהל אותם. מתקני המשחק, במיוחד האצטדיונים, השתפרו לאין ערוך. מערך האימונים, ההשגחה על הגוף ועל המנטליות של השחקנים עברה מהפך. שחקנים זרים הצטרפו למועדוני המקומיים והביאו עמם ערך מוסף.

השחקן הישראלי היה ל"מוצר מדף": עשרות רבות עברו לשחק במועדונים בחו"ל (בעבור יותר מחופן דולרים) וממילא שיפרו פחות או יותר את יכולתם. מועדוני כדורגל מקומיים משתתפים במפעלים של אופ"א מידי עונה בעונה. בשורה התחתונה: אירופה זה כבר כאן.

ובכל זאת המשהו לא השתנה: שיעור הניצחונות של הנבחרת הלאומית במשחקים בינלאומיים (פורמליים וידידותיים) בין השנים 1948 ל-1969, היה 37% בלבד. בין השנים 1970 ל-1990 - 35%, ובין השנים 1991 ל-2020 - 36%. ציונה של הנבחרת הוא לא מספיק. התייחסות ספציפית רק למשחקים הפורמליים: קדם אולימפיים, קדם היורו, וקדם המונדיאל, גם אינה משובבת. אמנם הנבחרת מצליחה לצבור נקודות זכות במשחקים הללו, אך באף אחד מהם לא היה די כדי לעלות שלב גבוה יותר.

אז למה הכדורגל שלנו צולע ביחס לכדורגל האירופי? מכיוון שכאשר אנחנו עבדנו קשה כדי לשפרו, האחרים עבדו קשה יותר.

כך כתוב אצל לואיס קרול, ב"עליזה בארץ הפלאות": "המלכה האדומה: עליך לרוץ הכי מהר שאת יכולה, כדי להישאר באותו מקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את צריכה לרוץ לפחות פי שניים יותר מהר". לידיעת הנוגעים בדבר.

בכל זאת יש איתות של אופטימיות: מתי בכל זאת תשתתף ישראל במשחקי המונדיאל?: 24 שעות לאחר ביאת המשיח. צריך להתאזר בסבלנות.

פרופ' אמיר בן פורת הוא חבר לשעבר במחלקה למדעי ההתנהגות אוניברסיטת בן גוריון